כותרות TheMarker >
    ';

    שמי אינו אליסה וזו אינה ארץ פלאות

    בלוג זה הנו בעל מנעד רחב ומגוון העוסק בענייני הגות ומוסר, אקטואליה ושלל מחשבות אשר מובילות אותי במשך שנים כמסע אל עבר הבנת האדם ובתוך כך אני עצמי. אני אריק רוזנבלום, בן 30, חרדי לשעבר ומגדיר עצמי היום כאתאיסט. חזרתי בשאלה בגיל עשרים לאחר שנים רבות בישיבות חרדיות, כמו כן כבן למשפחה בה ישנם הסובלים מהפרעות רגשיות/נפשיות ישנם פוסטים העוסקים בתחום בריאות הנפש בישראל בפרט ובאדם בכלל. בוגר לימודי עיתונאות של בי"הס 'עבודי קריאייטיב' ת"א.

    פוסטים אחרונים

    0

    'ויפאסנה'

    1 תגובות   יום שישי , 29/3/13, 14:52

    אני משתקם, מתאושש. הסערה הנפשית בה הייתי מצוי הולכת ודועכת, הולכת ושוככת.

     

    בשבועיים האחרונים מצאתי את עצמי מדבר בלי הפסקה. אני לא טיפש, אני מודע לזה יותר מכולם.

    בזה אחר זה העירו לי על כך, ידעתי שמשהו גדול ממני קורה פה. כמו חיה בטבע המריחה סכנות מבעוד מועד, כך גם אני.

    אני לפני קריסה מערכתית.

    הציבו לי שלט ענק ובו נכותי מוצגת במלא הדרה, תחושה איומה.

     

    כשרע לי אני מגיב, לפעמים מתכנס פנימה ולפעמים מקיא את הכל החוצה. גועש וקוצף כנהר המאבד שליטה.

    אני מעדיף את ההתכנסות, יותר נוח לי כך. אני שלם יותר.

     

    ''

     

    ליל הסדר

     

    נסעתי לאלמוג השנה, שלא כבכל שנה בה אני נוסע אל אמי ואחי.

    האדם היחיד שמכיר אותי מעבר לשנתיים, מכיר אותי כבר 15 שנים. הוא העיר לי שמשהו קורה איתי, אנחנו עולמות שונים זה מזה אך מכירים האחד את גחמותיו של האחר, נאחזים זה בזה. כל אחד וסיפור חייו, כל אחד ודרכי ההתמודדות שלו. גם בזה אנחנו שונים.

    אני נכה נפשית, אלמוג נכה פיזית. שני נכים המנסים לשרוד, מנסים למצוא נוסחה לחיים טובים יותר.

    הגעתי אליו עם צ'ימידן עמוס ברגשות, היה לי כבד. הייתי חייב לפרוק.

    כמו מכונה על אוטומט התחלתי לדבר. התחלתי, ולא הפסקתי.

    הוא העיר לי, לא נפלתי מזה. הוא ידוע בחוסר סבלנותו וסובלנותו. לרגע אני לא שופט אותו. רק את דיני שלי אני חורץ. מוות בייסורים.

     

    חלפו להן שעתיים ונסעתי הביתה, אני ממתין לביקור, רותם צריכה להגיע.

    השנאה העצמית החלה עוטפת אותי אט אט אך לא לגמרי. לקחתי 'קלונקס', חשבתי שזה יעצור את הנהר. לא הבנתי עדיין את עומקה של הבעיה, לא הערכתי נכון את סדר הגודל של המטען. שוב טעיתי. זה כמו לתת צ'ייסר של מים לגמל.

     

    היא הגיעה, הצ'ימדן עדיין עליי, כבד לי. שוב יריתי לכל עבר, המאניה שלטה על כל מילה ומילה שיצאה מפי.

    פיתחתי הומור כנגדה, ספק הומור מקל, ספק צורך לרצות ולבזות עצמי יחד איתם.

    היה לי כיף באותו הערב, אין עוררין. רותם לא בחורה רגילה, היא מבינה עניין. הסבירה לי על דרכי התמודדות אפשריות עם התופעה, היא חיה בתוך אותם המעגלים, מבינה את אשר אני עובר.

    היא הלכה ונשארתי טעון, חיפשתי מקום להוריד את החרא הזה מהגב. המשכתי להתכתב איתה בהודעות. פייסבוק, נייד. הכל תופס, רק תשחררו אותי בבקשה.

     

    תחושת הפתאטיות חנקה  אותי, תחושה נוראית. בחרתי לסיים את היום ולהיכנס לישון, נכנסתי למיטה והרגל לא הפסיקה לרעוד, נורה אדומה ובוהקת מסמנת שמשהו פה דפוק. משהו עומד ליפול.

     

    בוקר, אני מתעורר, עדיין לא רגוע. אותו המצב, המשכתי לנהל מונולוגים מול רותם. צעקתי הצילו ואין מי ששמע. "כבד לי" צרחתי, אין קול ואין עונה.

     

    ''

     

    ניסיתי לכתוב, לפרוק, לא הלך לי. ניסיתי לכתוב במחברת שקניתי ערב החג, מחברת שאכתוב בה אמת מזוקקת, ללא כל סינון וללא אף קורא. חשבתי שזו אחלה דרך לפרוק. כל כך תיעבתי את עצמי ברגעים אלו שכל שיצא לי הוא משפט בודד - "קשת הרגשות הינה ארוכה ומפותלת, לפעמים היא זוהרת ובוהקת ולפעמים שחורה משחור. אם ישנן שתי תחושות הנחשבות לנוראיות מכולן הן תחושת המאניה ותחושת הפאתטיות. בשתיהן הייתי שרוי, כל שרציתי הוא למות.


    פתחתי את הפייסבוק, הודעה מרותם, היא התעוררה לה לבוקר חדש ונתקלה בארטילריה שלא ידעה כמותה, הופצצה מבלי הכנה מוקדמת. הודעות ארוכות ומסורבלות פתחו את יומה.

    היא השיבה לי "אתה נשמע ממש במאניה, שהחיוך לא ירד לך לעולם, שרק תהיה מאושר"

    הבנתי את אשר התכוונה, ניסיתי להתכחש למאניה בהודעה סותרת, המשכתי לשקר, בעיקר לעצמי.

    חטפתי אגרוף לבית החזה, לא הצלחתי לנשום. כך או כך דנתי ביני ובין עצמי אחר הסיבות לאותה מאניה ארורה. אני מכיר בה. אין אני צריך תוכחות. הרגשתי כמי שהציבו לו מראה אל מול עיניו, לא רציתי להסתכל, ידעתי מה אראה בה.

     

    תחושת הפתאטיות הלכה והתעצמה, עמדתי מולה חסר אונים,לא ידעתי מה לעשות, כיצד לנהוג.

    יש לי ניסיון רב שנים בהשתלטות על ספינות התקועות בסערה בלב ים, בכזו עוד לא נתקלתי. איבדתי שליטה.

    ניסיתי לשחרר, להמשיך את שגרת חיי, ידעתי שאתרחק זמנית מרותם, פחדתי ממנה, אני שקוף בעיניה, אני שונא להיות שקוף.

    נסעתי לים עם חבר מהעבודה, מנסה בכוח להירגע, לא הלך לי. הפתאטיות וחוסר האונים המשיכו להזכיר לי שהם כאן, הזכירו לי שאני כלום ושום דבר. כל גל שהתנפץ אל החוף, כל משב רוח. לא יכולתי  להם באותו  היום.

    אחרי הים נסעתי לאלמוג, אולי שם הנחמה? לא, הקרסולה המשיכה להסתובב ואין מי שיעצור בעדה.

    הערב ירד, גלי צריכה להגיע.

    'האקסית שלי' כך אני נוהג לקרוא לה, היא לא מבינה מדוע, אני כן, או שממש לא.

    היא מכירה אותי, גם את המצב הזה היא מכירה. היא לא שיפוטית.

    שוב כמו ביום האתמול, דנו בדרכי פעולה אשר יעזרו לי להשתלט על ספינת הרגשות הזו.

    המשכתי לדבר ולדבר, סירבתי להקשיב.

     

    ''

     

    'ויפסאנה'

     

    אמרתי לה שיש לי חלום ילדות, דבר אשר בטוח יציל אותי מן התופת, יאזן אותי. פרק חדש יתחיל.

    היא שאלה "מהו הדבר?" עניתי לה - 'ויפסאנה', כבר למחרת היום היא ביררה לי על סדנאות ברחבי הארץ.

    אני מחוייב לעבודה, הלוואי וכבר היום הייתי יכול ללכת, רק המחשבה על הניתוק הטוטאלי הזה מעוררת בי תקוות, מרגיעה אותי יותר מעשרת כדורי הקלונקס שלקחתי ביומיים החולפים.

    אני יודע ששם זה יקרה.

    לסתום את הפה לעשרה ימים ולהקשיב, בלי לומר מילה. להקשיב לעצמך, לאחרים. ללמוד לנשום, אני כבר לא נושם.

    משיקולים כלכליים רק בתחילת מאי אני אלך לסדנא, בורח כל עוד שפיותי בידי.

    איני מאמין במיסטיקה ושלל כלים רוחניים כאלו ואחרים, 'ויפסאנה' זה שונה. זה נטו אני עם עצמי. אין פה נגיעות מיסטיות. אחזור אחר. רגוע יותר, שליו יותר, בריא יותר.

     

    ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

     

    דנית

     

    חג הפסח הוא אחד משלושת הרגלים, אותו חג אשר עם ישראל היה אורז את מטלטליו ועולה לירושלים.

    ביתי הפך כזה במהלך החג. חברים, מכרים ושלל דמויות עולים אליי לרגל. זה מוזר לי, שונה לי.

    אני אדם די בודד אם נודה על האמת.

    שלשום הגיע תורה של דנית.

    בחצי השנה האחרונה הייתי במצב די טוב ברמה הנפשית, מצאתי את עצמי ככתובת לשפיות. ילדות קטנות אשר גורלן התאכזר אליהן מצאו אצלי פינה חמה, פינה של הבנה.

    היא שאלה אם תוכל לקפוץ אליי. לרגע אחד הוא בחרתי לשים את צרותיי בצד ולנסות לעזור לנשמה אובדת.

    שאלתי אותה על פשר הדבר, איך ייתכן שהוא סובל בדיוק כמותן ואולי לפעמים מעבר ובכל זאת הן מוצאות בו תרפיה?

    היא השיבה לי שאני 'חכם כזה', אפשר לדבר איתי על הכל ללא כל פחד שישפטו אותך.

    אני מכיר בכוח הזה אבל לא היה בידיי לסייע, עסוק בצרותיי לגמרי. ניסיתי להקשיב לה, לתת מילה טובה, תובנה.

    הקשבתי, אך בעיקר לעצמי.

    שלא כהרגלי זממתי עליה, ניסיתי לנרמל את חיי ולחיות. ככל הגברים, ככל האנשים.

    היא שפכה בפניי את סיפור חייה על רגל אחת. חוויות מיניות שהיה קשה לי לקבלן. אני לא נאיבי, שמעתי סיפורים בחיי, חוויתי אותם על בשרי, ובכל זאת.

    היא קמה להכין לה נס קפה, היה לי רגע אחד שלי עם עצמי. שאלתי את עצמי מה אני רוצה, לאן אני מכוון.

    החלטתי לסגת, אני בחור הגיוני, הבנתי שניצבת מולי בחורה שהיא שבר כלי גם כך, זהו לא המקום למבחני גבריות.

    כל מילה שיוצאת מפי מתפרשים בעיניה כדברי אלוהים חיים, אבקש והיא תעשה.

    ההגיון שב אליי, הרגשתי עוצמה. מהי התרופה המושלמת לאותה הפתאטיות אם לא ההיפך הגמור ממנה? שליטה מלאה.

    אין זה יהיה נכון לעולל לאותה הנפש את אשר אני כל כך סולד ממנו. את אשר מזעזע אותי עד כדי אובדן דעת.

    אני שפוי הרבה יותר מן האנשים אשר כבר פגעו בה וגזרו את דינה לחיי סבל לפני שנים רבות.

    אני בשליטה, אני הגיוני.

    'כל שאבקש לו יהי', כך התנהל לו המפגש הזה. הייתי יכול לבחור באיזו דרך שיבחר וזה היה קורה. המון תסריטים היו מונחים על שולחני. בחרתי בשפיות, בהגיון.

    חלפו להן שלוש שעות והיא החליטה ללכת, הודתה לי מקרב לב על ההקשבה, על התמיכה, גם אם תחזיק אותה לימים ספורים, שעות מעטות.

    חיבקתי אותה ואיחלתי לה לילה טוב. הרגשתי עוצמה שאין שני לה, גבר שבגברים. מה היה קורה אם הייתי בוחר לתת ליצר לשלוט בי ולקיים איתה יחסי מין או כל מגע שלא יהיה? היש פתאטי מזה?

    אין עניין אצילות פה, יש פה הגיון בריא של אדם בריא.

    כאדם בוגר בחרתי לפעול לפי אמות המוסר שלי, נשארתי נאמן לעצמי.

    נכנסתי לישון, הפתאטיות נתנה לי נוק אאוט לפני יומיים, קמתי על רגליי והכתי בה מכה אשר הובילה אותי לניצחון מוחץ. אני לא פתאטי, אני שפוי לחלוטין.

     

    -----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

     

    אני עדיין לא שלם לגמרי עם כל אירועי החג, הסערה שוככת אך מדי פעם מגיע גל אשר איני יכול לו. הייתי על הרצפה, כרגע אני על ברכיי. בזמן הקרוב אשוב לעמוד זקוף על רגליי. מוכן ומזומן לסערה הבאה.

     

     

    אז בקיצור... אני הולך ל'ויפסאנה', חיים חדשים מחכים לי מעבר לפינה, אני כבר מגיע.

     

    eddie veeder - soceity

     

    ''




    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/8/19 11:29:

      אגב, יש מאמר טוב על ויפאסנה באתר: https://www.yoga-bamerkaz.co.il
      למאמר המלא: ויפאסנה מה זה בכלל

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      אריקרוזנבלום
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין