דווקא שתכננתי, והזמנתי ולא אחרתי והייתי מוכן ומזומן לברך על כוס שנייה, דווקא אז הוא עשה לי את זה. לי ולא לו. שאילו היה שם הייתי מראה לו כבר, שנאמר, בזרוע נטויה ובהרבה אצבעות קטנות על הים. לפחות את הים הוא לא קלקל לי אתמול. נו שוין, אז היה מה שהיה, וגם חצי זה יותר טוב מכלום, כמעט. ובכל זאת מעז יצא מתוק או לפחות תה מתוק.

כבר בדרך חזרה שמעתי את הגורל לוחש לי באוזן חיצים קטנים של לעג. "אריק" הוא אמר לי, "חשבתי כבר שהבנת בשנים האחרונות שאתה צריך לזרום יותר ולתכנן פחות". כן, נכון הבנתי. והוא המשיך ללחוש "הרי לפעמים אני הופך לך את כל היום בכל הכיוונים ואם אתה לא זורם אז זה לא הולך..." פאוזה ארוכה ואז צחוק מלגלג  "חחחחחח חחחחחחח חחחחחחחחח". כן, ממש ככה עם שלוש פעמים של חחחחחחחח כמו שהבת המתבגרת שלי והחברות שלה רושמות כל היום בפייס ובוואטסאפ. כן, חשבתי לעצמי, באמת אי אפשר לחזור אחורה.

הגעתי הביתה, שמעתי קצת מוסיקה והלכתי למיטה, לקרוא קצת על פענוח צופן הריקות, השמש המאירה את טיבו של מה שעמוק, ובאמת שלא צריך לשאול על מה אני מדבר, זה גם ככה קשה לי להבין בעצמי. ונרדמתי טוב, על הסדינים הנקיים והכחולים שלי, אפילו הצרצרים היו בשקט.

התעוררתי, לפנות בוקר, מישהו שוב משך אותי בחלום. אני מכיר את זה כבר. כמו יניקה החוצה, זרם מהקודקוד והרגליים קודם, יכולתי להמשיך לישון בחלום החדש שהוא שם אותי שם, אבל הערתי את עצמי בכוח. הוא ישב לי על המיטה. במדי האסיר שלו. הכרתי אותו. הוא קצת הזדקן אבל הוא אותו אחד. אחד הפחדים המסוכנים ביותר הידועים לאנושות. זה שאוכל את הבשר שמסביב ללב ואז ממלא אותו בספקות. אני לא מפחד ממנו אבל התנגדות רק מגבירה את הכוח שלו, ואני בדיוק הסרתי את ההגנות מהלב השבוע. בחוץ, כבר שמעתי את המסוק של משטרת המחשבות מסתובב מעל הבית ובסביבה, תר באור הקסנון הבוהק אחר הנבל.

הוא ברח ברגע שזיהיתי אותו, עם שיני הכריש שלו. קפץ מהחלון ונעלם בלילה הבהיר. הכוח שלו תש ברגע שאתה מזהה אותו. הוא השאיר אותי אכול ספקות. נשמתי עמוק אל הפתח הפעור והמדמם מסביב ללב. כמו שהמכשפה הטובה מהצפון לימדה אותי. אבל זה לא עזר הרבה. הוא היה מאוד רעב וכבר הרבה זמן לא ביקר אצלי. באמת שחשבתי שהוא כבר לא יחזור, או לפחות בפעם הבאה ישתה תה עם עוגיות גרנולה טבעיות. כנראה, שאגף הגמילה בכלא הפחדים לא משהו.

שכבתי במיטה ולא יכולתי להרדם יותר. הבוקר התקרב, צובע את השמיים באור זריחה מרומז. ואז קראתי לתקווה לבוא. תקווה אמונה. ככה קוראים לה. והיא באה כמו שמש מאירה עם הבוקר. יש לה תספורת קצרה ושיער שחור וחיוך מקסים ומאיר. היא ליטפה לי את הראש והרגיעה אותי. מחבקת אותי בגופה הרך והנעים. ששש... רק תקווה היא אמרה, תקווה ותאמין. וככה היא חייכה וחייכה והאור שלה מחק את הספקות האכולים, אחד אחרי השני. מרפא את החתכים הגסים של הכריש.

שהתעוררתי היא נעלמה, משאירה אחריה עננים רכים של תקווה ואמונה. ורק השמש האירה דרך החלון כאילו זה כבר אמצע היום.