עץ החיים הזדקן, גבי אדמה יבש, עמד יובלות בוהה, ופועם. לרבות דומם. לא שמש חמימה ליטפה, לא יד הרגיעה, אף רוח לא הניעה זקיפותו. לאורך דור באו מים מנחלים רבים להשקותו, אך ייבש. אש חרכה קליפתו עד תום, וכאב. בדד עמד העץ והחריש, מאזין לצליל פעמוני הרוח, לרשרושי העלים, עת הציפורים ריחפו באוויר, ננטש כאבן שאין בה הופכין. לימים... נותר שלד בלא עלים.
לה השעון תיקתק שנים, עמן חלומות ביעותים – כפרפרים ריחפו המילים, עפה נְשָׁמָה בחבלי געגועים, תרה אחר סימן קטן לחיים. ולא בא! בערוב נחלשה, התהפכה והתגלגלה, לתהום הנשייה אַכְזָבָה זרתה, הזיות ייגעה - אי התוגה עמד מנגד, משיל מבט. תכופות לגלג וצחק. השנים האפירו שערה, טשטשו ראייתה, הרפו שרירי גופה. מפעם לפעם עינה זלגה, בסולם יעקב עלתה וירדה, בידה אחזה משאלה, ברצף שנים ידיה שבו ריקם, יום בהיר בהיסח – נשמעו רעמים, הבריקו ברקים, והארץ רעדה. שלג לבן ממרום נפל, עמו בשורה מארץ רחוקה, זו הציפה כיסופים, זיכרונות נושנים שבו סמוקים, העלו נשימותיה לגבהים חדשים, שבו לתחיה חיוכים, פעימות לבב האיצו מהירותן, דהרו כסוסים במרוץ, תופפו תוכה בקול תרועה, הריצו ברצף זיכרונות אהבה, ימי נעורים נכספים, תכלת שמים. זה הרגע הנשגב. יובלות הלחינה לו סרנדה, כתבה לו צליל מלודיה, אהבה עזה. בקרבה פעימות מואצות רקדו וצהלו כשמחת בית השואבה. מביטה לאופק... זה מכבר נראו ניצנים ירוקים על העץ, זה יובלות סברה כי מת. באחת זקיפות קומתו הגביה, והתקווה שבה בו להריע, מעט להתריע, אולי עוד יבואו ימים, לסובב גלגלי החיים, לבה הדחוי והדואב יניע. ישוב לסובב ציריו. איש לעולם לא יאמר בלבו נואש, בל ייסוג, ידיו לעולם לא ירפה. הן ידוע ידעה זה הצל שהעיב, כיסה מסלול חיים, עתה חולף לו, ובאה אהבה לבקר על סף.
*כל הזכויות שמורות
|