'"עבודת החירות'  שמתבטאת במאמץ 'לא להיות מי שאתה', או בניסיון של כל פרט לכונן את העצמיות שלו באופן חופשי, היא על פי הגדרתו של פוקו פעולה שביסודה נמצא השיקול האתי. פוקו מבחין בין פעולה מוסרית שבה האדם נוהג כלפי זולתו בהתאם לקודים המקובלים בחברה שבה הוא חי- כך, למשל, כשהוא מקבל את הצו הקובע 'שאינו רשאי לקיים יחסי מין עם אף אישה חוץ מאשתו'- לבין הפעולה האתית שבה האדם שוקל את היחסים שלו עם עצמו כאינדיבידואל, ולא כסובייקט שטבעו נתון לו מראש. האתיקה שבמרכזה עומד האדם כאינדיבידואל פירושה שבתחום הזה של המוסר אי אפשר לקבוע חוקים החלים על הכלל, ואילו השאיפה של התרבות המערבית-נוצרית ליצור חוקים כאלה ולכפות אותם על כל פרט היא בעיני פוקו 'קטסטרופלית'.

האתיקה שמטרתה להביא לידי שינוי עצמי היא רעיון שפוקו, על פי עדותו, ניסה לממש בחיים שלו עצמו והוא שהניע את המחקר שלו. בשיחה איתו הוא אמר שכאשר הוא ניגש לכתיבה על נושא שמעניין אותו, הוא אף פעם אינו יודע מה לחשוב עליו, ומה יהיו מסקנותיו, והשאיפה המרכזית שלו היא שהכתיבה תגרום לו להשתנות, ולא להמשיך להיות אותו אדם שהיה בתחילת הכתיבה. לדעתו, יש משהו 'מגוחך בשיח פילוסופי' שמבוסס על ידע מן המוכן, ושמתיימר לומר לאנשים מהי האמת וכיצד ניתן להגיע אליה. מי שתופס כך את הפעילות הפילוסופית מחמיץ את העיקר, והוא: הניסיון הביקורתי להצביע על האפשרות לשינוי, כלומר על האפשרות להחליף את מושגינו במקום לתת לגיטימציה לידע הקיים."

[...]

הרצון 'להשתחרר מעצמו' הוא על פי פוקו גם מה שגרם לו 'להימשך' כל כך לנושאים כמו 'שיגעון, מוות, מיניות ופשע'. המחקר של כל אלה היה מבחינתו 'התנסות בגבולי' שפירושה ניסיון של הסובייקט 'לאבד את זהותו', 'להתפרק', 'להיקרע מעצמו', להגיע אל 'גבול הבלתי אפשרי' עד כדי 'חיסול עצמו'. וכשמדובר בחיסול עצמו, פוקו מתכוון גם לספריו. כך כשהוא מבהיר איזה סוג של תגובה הם אמורים לעורר:

'הייתי רוצה שהספרים שלי יהיו מעין אזמלים, בקבוקי מולוטוב או מנהרות כרייה, ושיתפחמו לאחר השימוש, כמו זיקוקי די נור'.

[...]

"השאיפה לשינוי ההווה, אינה שאיפה לחזור לעבר אידאלי אבל גם אינה שאיפה לעתיד אידאלי, כמו זה שמבטיחות תורות הומניסטיות(ובראשן המרקסיזם) שמאמינות בכך שבעתיד יתקיימו התנאים ליצירת חברה שבה תמומש 'האנושיות'. כאמור, פוקו דוחה עמדות אלה כיוון שהן מניחות קיומה של מהות אנושית וכיוון שהן מגדירות את החירות כמימוש של אותה מהות. וכיוון שהוא סבור שלהנחה ההומניסטית הזאת יש פונקציה מרכזית במערכות הכוח שמפעילים מוסדות 'דיסציפלינריים' שנועדו להפוך את בני האדם בחברה ל'נורמלים'- הוא מציע לנתק את שאלת החירות מן הניסיון לגלות את מהותו של האדם ובמקום זה לממש את החירות על ידי יצירה חופשית של הסובייקטיביות של כל פרט.

'ייתכן שהמטרה היום אינה לגלות אלא לדחות את מה שאנחנו. עלינו לעודד צורות חדשות של סובייקטיביות תוך דחיית סוג האינדיבידואליות שנכפית עלינו כבר כמה מאות שנים'.

וכיוון שלחירות אין תוכן מסוים, הרי 'העבודה על גבולותינו שלנו', כלומר ההשתנות, הופכת למטרה בפני עצמה. ולכן, מימוש החירות פירושו מאמץ, שעקרונית אין לו סוף, לשינוי עצמי. או כפי שהגדיר...האתיקה שעליה הוא ממליץ אינה שואפת להביא את האדם לחיים של שלווה אלא לכך שישמור על ביקורתיות המלווה באי נחת מתמיד ובקיום ללא נוחות. את הרעיון שלפיו החירות פירושה השתנות עצמית, שנובע מדחיית העמדה ההומניסטית בשאלת הסובייקט, פוקו מייחס לפעמים גם למרקס, שלדעתו הובן לא נכון בנקודה זו"

[מתוך: א. ארבל, "פוקו וההומניזם", הוצאת דביר, סדרת מה?דע!, 2006, עמ' 106-111]