ב שלושה חודשים לאחר המסיבה ההזויה, כבר הייתי חייל. החזרתי את ציוד נעוריי והפכתי לגבר רשמית. עזבתי לצמיתות, אף שלא ידעתי זאת עוד את בית אימי המפואר שבשכונת דניה, ועברתי לתל אביב לגור עם אבי. הכול קרה בבת אחת פחות או יותר. אימי ,בהתקף היסטריה עצבני שברה תמונות בבית, וחרטה עם סכין על ספות עור יקרות. "בני זונות! בני זונות" ! צעקה. כששאלתי מי ולמה היא צעקה שאינה רוצה לראות אותי יותר, ושאלך לגור עם אבי. "היית העול שלי מספיק שנים! עכשיו שהוא יעבוד קצת!" גופי רעד במקצת, וליבי הלם לקצב צעקותיה של אימי. אך ציפיתי לזה, ומיהרתי לארוז את חפציי : כמה בגדים, כמה ציורים מגיל העשרה המוקדם כשחשבתי שאהיה צייר, ערימה של ניירות עם ניסיונות לכתיבת מאמרים פילוסופיים: (" מדוע אינני מתאים להיות חייל" היה האחרון שבהם הגשתי אותו לקב"ן שחשב אחרת) ספרים, דיסקים: אימא שלי אמרה לי בעבר שאני צרכן תרבות. הכינוי הזה נשמע לי כמו שם של מחלה, אבל כשארזתי את חפציי הייתי צריך להודות שהיא צדקה : כל הספרים האלה והדיסקים עלו לה לא מעט. התבוננתי גם בכינור הישן בו לא נגעתי מאז גיל ארבע עשרה. לא רוטווילר גרם לי לעזוב את הנגינה. מורתי, רוסייה זקנה ומרה נסעה עם התזמורת שלה לחו"ל, והותירה אותי בידי אישה צעירה , מחליפה. היא עינתה אותי . הכתה אותי בקשת הכינור על אצבעותיי כששגיתי. וכשכתבה לי במחברת התרגילים בעיפרון הערות וגערות, ראיתי כי מתחת לחולצתה לא לבשה חזייה. חזה היה קטן מאוד, משעשע. אבל זה היה מרענן לראות מישהי ללא חזייה. מכל מקום היא לא הייתה פנטזיה. לא רחוקה מספיק, ולא קרובה מספיק. עזבתי כי השתעממתי . ואת הכינור החלטתי לא לקחת איתי לתל אביב. מאוחר יותר באותו יום נכנסה לחדרי והתנצלה על סערת רגשותיה. היא הסבירה כי נודע לה שממשלת ירדן ביטלה את החוזה עם החברה, וכי היא תיאלץ לפטר המון עובדים , המניות נפלו וכו'. עליה לצאת למסע יחסי ציבור בחו"ל, ואני לא יכול להכביד עליה. כן, זו הייתה שנת אלפיים ושתיים. חלומות השלום נגוזו. האינתיפאדה השתוללה. "בסופו של דבר אתה תודה לי. אני בסך הכול עובדת על הירושה שלך תומי" . גיחכתי קצת. משהו ברוחי היה אטום לכל זה. רגשות האשם שלה יחד עם ההיסטריה מאובדן הכסף והמעמד: ידעתי שזה אמור להיות חשוב גם לי, קשור אליי איכשהו, אך זה נשמע זר , נפשה הייתה זרה לי כמו מוזיקה במנעד לא מוכר . ומן הבחינה הזאת זה היה נוח, מביך פחות , להתרחק ממנה. ידעתי שאבא שלי סידר לי שירות בקריה . על כן יהיה נוח לגור בתל אביב. את הפנטזיות שלי אוכל להעביר לשם בלא קושי. משכונת דניה היה קצת קשה יותר להיפרד: הכרמל ,על ריח השרף החריף שעמד באוויר שלו, על תנועת רגליי המוכרת במדרונות השכונה הזו שבקעה מתוכו, על מבטיי הבוחנים את השמיים השמשיים, את הברושים , את האורנים, את בריכות השחייה המתחרות לשלי, כל האווירה השחצנית הזו הייתה שלי, ולא היה משעול אחר שבו ירדה נפשי , לרדות תמונות, מחשבות, רעיונות. חשתי כי מגלים אותי, מאותה אירופה מיניאטורית, אל ארץ ישראל השחונה. במיוחד עצוב היה לי לאבד את אותם חמש מאות צעדים מביתי לבית חברי, היחיד שהיה לי: רוזן פרוילינג. ביתו שכן בקצה הרחוב: והצעדים המדוברים היו מבוצעים תוך טיפוס, מנטאלי ולא רק פיזי: שכן כיוונתי בדרך אליו את מחשבתי כך שתהא צלולה יותר, נקייה מזימת נעורים: וגם אם לא נקייה ממנה באמת עליה להיות מיוצגת כראוי במילים: פרוילינג בז לרגשות ישירים, מחוספסים, ודרש התנסחות עקיפה, מרומזת. הוא סבר שרק במה שעקיף ומרומז, יש אסתטיקה אמיתית. הוא היה פילוסוף גאה מבחינתי, וקינאתי בו על כך. אני ביקשתי לקבור את מחשבותיי ולהיטמא בהמון על אף שנאתי אליו, והוא התגאה בו, בבוז שרכש לבני גילי, בתרבות אותה רכש , בבגרות היחסית שלו. ואולי משום כך בני גילי החזירו לו אהבה, בעוד שלי הם בזו. הוא לא התחנף אליהם, ואף שלא הבינו אותו כמוני, כיבדו אותו, כי חשו שיש לו משהו לתת להם. מלבד זאת הם קנאו לו כי ידעו שהוא זיין. נכון: את בנות גן האם, שנחשבו לנותנות של הכרמל, ולא את החומות הבצורות שהיוו בנות השכבה שלנו , אבל עדיין: הוא כן -הם לא. כשהלכתי אליו עמד באוויר ספטמבר: חם ויבש, ועצוב. האבק של הקיץ כולו תלוי היה על עצי האלון ובעטתי בבלוטים כה וכה. נעצבתי. הוא כעס עליי מעט ידעתי זאת, שכן חודש קודם לכן הודעתי לו שאני כן מתגייס, ושהוא יכול לשבת לי על הזין . הוא לא ראה בזה טיעון אינטלקטואלי תקף בעד שירות צבאי והלך ממני בטריקת דלת. רציתי להיפרד ממנו כמו בן אדם: הוא עמד לעזוב את הארץ למטרת לימודים בארצות הברית. ידעתי כי אתגעגע אליו. הוא ישב בסלון רחב הידיים שצפה אל הכרמל .היה בסלון הזה משהו אפלולי. קרני שמש ספורות בקעו מהחלון המוצל על ידי וילון , וציירו על הקיר קווים שונים ומשונים. פרוילינג, יצור אפל כשלעצמו ישב חשוף בפלג גופו העליון, הלבן , החיוור ,מחזיק בידיו ספר. הוא הרים את עיניו הגדולות, השחורות, מן הספר והביט בי שניות מספר לפני שלכסן חיוך קר לעברי. " אתה עדיין אזרח אני מבין" , פלט. ליבי שהלם כל העת נרגע מעט. אם פרוילינג פונה אליי סימן שזה בסדר לשוחח מבחינתו. אחרת היה מחזיר את מבטו אל הספר. התקרבתי. על הספה היו מונחים ספרים רבים . ניטשה, אריסטו, הרמן הסה. בחלקים אחרים של החדר פוזרו עטיפות דיסקים של מוזיקה קלאסית, ובקבוקי אלכוהול פתוחים. " אתה לומד או חוגג "? שאלתי בניסיון להיות שנון. " תשמע אנחנו עוזבים את הארץ אני וההורים וחבל להשאיר כל כך הרבה אלכוהול. ממילא לא ניקח אותו איתנו . אז אני משתדל לחסל הכול". " ההרס העצמי נמשך במרץ רינבו הצעיר?" " משתדלים אחי , משתדלים". " ומה אתה קורא עתה?" הוא בגאוותו ידע שאני תמיד אשאל שאלה זו, ואני תמיד שאלתי אותה כאילו היה מורה הדרך שלי. הוא הרים את כריכת הספר המהוה לעברי. זה היה " מין ואופי" מאת אוטו ויינינגר . "או.. מפתיע "אמרתי. "למה?" " פסיכולוגיה מודרנית ביחס הישיר שלה לסקס הורסת אותו. לא? זה אתה אמרת. ביטוי ישיר, גסות, התנהגות משוללת אסתטיקה. כל הדברים שאתה בז להם". "אתה בקי בחומר ידידי. אבל כמו האלכוהול הזה שיהפוך לפסולת ככה גם הספר הזה. אני קורא בשבוע הזה את כל הספרים שאני מתכוון לזרוק. והספר הזה הוא באמת פסולת איכותית. שנית בעזרת ספרים כאלה הצורך שלי באלכוהול זול מתחזק. אפשר לומר שאנחנו מתחזקים אחד את השני, כדיי לגמור בזבל ביחד." " במה מדובר? " שאלתי. " או.. הוא כותב שיש לנשים שתי צורות אפלטוניות טהורות שבהן הן מתקיימות: זונה או אימא. האישה הממוצעת היא תמהיל של שתי הצורות האלה. ושתיהן שליליות וחסרות ערך רוחני. " "אממ.. ומה אתה חושב על הבנות אצלנו?" "אני משתדל לא לחשוב עליהן בהקשר שלו, כי אז זה באמת יהיה מגעיל מידיי ושום אלכוהול כבר לא יוכל לעזור. אני גם חושב,שאם הוא היה חוזר לחיים ורואה בנות כאלה שמייצגות גם את התכונות השליליות ביותר הן של האם והן של הזונה הוא היה מתאבד שוב." קרן שמש כתומה מופזת, פילחה את גופו בשעה שדיבר. הוא ניגש לתפוז מפולח בעצמו שניצב על שולחן זכוכית נטל פלח ובלע אותו במהרה. אחר כך המשיך. " אתה מבין, הבעיה הגדולה ביותר בהתבוננות בעולם מבעד לקטגוריות שכליות, ולא מבעד לניסיון האסתטי הראשוני, היא שאתה מתמכר לזה. מרגע שהצבת קטגוריה קשה מאוד למחוק אותה כשאתה מדבר עם בן אדם קונקרטי. הכול נצפה מבעד למשקפיים המטשטשות של הקטגוריה .וזה דיי מדכא. למשל מאז שקראתי את הפרק על היהדות הכול וכולם נראים לי מזוהמים ביהדות." " סליחה?" שאלתי. הוא התחיל לצחקק. " כן! הוא אומר שיהדות היא קטגוריה אפלטונית בפני עצמה: היהודי הוא תמיד אישה, אשת בית אימהית ליתר דיוק: הוא ספקן כרוני, הוא מטריאליסט, הוא חסר אמונה, לעולם לא רציני, מודאג תמידית, רציונאלי מידיי, נתון להתקפי היסטריה, שונא את עצמו, חסר חוט שדרה מוסרי, פחדן, קומוניסט. ויש בטח עוד כמה דברים שהשמטתי. " הוא כל כך אנטישמי?" שאלתי. "כמו שרק יהודי יכול להיות. " ענה. "וגם הוא אומר את זה. שבאנטישמי יש תמיד מן היהודי. כי אפשר לשנוא רק דברים שיש בך עצמך ושאתה מנסה להתגבר עליהם. מה שהופך את כל התורה שלו למעגלית . רק יהודי מזהה יהודי, רק יהודי שונא יהודי ומרגע שזיהה את היסוד היהודי בו ובזולתו רוצה להיעלם. אבל כל כך הרבה תכונות שליליות יכולות להיתפס כיהודיות , כך שאם תפסת אותם בתודעתך, והחלת אותם על מישהו, מן הסתם אתה יהודי בעצמך על פי אותה תפיסה, ומכאן נובע שכדיי להשמיד את התכונות האלה לא רק שצריך להשמיד את היהודים, צריך להשמיד את כולם. בני האדם הם ארץ של מראות ,העתקים דהויים של יהודים המסתתרים זה מפני זה בגועל " גיחכתי. "מה אתה צוחק"? הוא הרים את קולו .הוא נהיה רציני באחת. זהרור של אור נצנץ על בקבוק קוניאק ששכב למראשותיו. הבחנתי בו כי הכול היה אפל כך כך. " למה לא?" " כי זה עצוב מאוד, שהכול נראה לי מזוהם מאז שקראתי את זה. כל המודרנה היא יהודית . גם את זה הוא אומר: אכולת ספקות, צינית, מוצאת את מבטחה רק בכסף , פשוט בגלל מחסור באמונה הנובע מצידו מקריסת עמוד השדרה הפיזי אצל הפרט והרוחני אצל הכלל. אבל מה שהכי גרוע זה שהחבר הכי טוב שלי: אתה, מתגלה כיהודי הגרוע מכולם." בלעתי את הרוק. הוא הטמין לי מערב. גופו היה מיוזע, עתה הבחנתי בכך, וחצי החיוך שלו הפך להבעת זעם. " כן אתה כולך נרפה, לא בטוח בעצמך, מהסס, והולך לי לצבא בסופו של דבר כמו כל הנקבות אצלנו במקום לקבוע את גורלך במו ידיך." " צבא זה לא אנטי יהודי? " ניסיתי להצטדק. " אם אתה מתגייס לצבא בשביל להילחם אולי. אבל אתה לא מתגייס בכלל. אתה הולך להתחבא מתחת לסינור של אבא שלך. שיסדר לך שם ג'וב כמו כולם. האם יש בזה אומץ לב מוסרי או אסתטי? האם יש כאן ניסיון לחיות חיים יפים? חיים יצירתיים?" " לך קל.." פלטתי." אתה עוזב את הארץ. לא קל לחיות כאן בלי צבא." הוא הזדקף מן הכורסא והפנה אליי אצבע מאשימה. שרירי היד הקדמית שלו הזדקרו כמו גם ורידי הצוואר שהכחילו והאדימו לסירוגין: " בגלל זה לך יש הזדמנות שלי אין! אני אלך לאקדמיה ואכתוב מאמרים מלומדים בנושא חיים אסתטיים, רומנטיקה חדשה, כל מה שדיברנו עליו. אני לא באמת אהרוס את עצמי אתה יודע. אני חי על זמן שאול. עוד מעט אהיה חנוט במשרה כמו כולם. אבל אתה- אתה יכול לחיות חיים כאלה: חיים של התרסה, של עוצמה רוחנית ניטשאנית המוטחת בפני ההמון המשועמם. אבל אתה בוחר להיכנע. וזה דיי דוחה אחי! זה דיי דוחה." האפלה ובועות האור הכתום השתרגו אלה באלה ונימרו את חלל הסלון כולו. שתיקה עמדה באוויר. התביישתי בעצמי ותוך כדיי כך התביישתי על שאני מתבייש. מי הוא שיגיד לי איך לחיות? דמגוג בגיל 18 , זה החבר שמצאתי לי. פניי נמלאו אודם . רציתי להגיד לו לך תזדיין אבל זה שוב היה מעמיד אותי כיצור נלעג כמו לפני חודש. לבסוף זה היה הוא שהפר את השתיקה. הוא שינה את טון דיבורו ונשמע מפויס: " נו טוב. לא צריך באמת לריב. אני עוזב כאן וחבל לסיים ככה. ככלות הכול עדיין תהיה לך הזדמנות לבדוק את הסוגיה העיקרית של ויניינגר: את הנשים. כמו כל היהודים אתה יכול להשתעבד לחושניות.זאת אומרת אם אתה מוותר על המוחלט." " חשבתי שהוא לא אוהב אותן כל כך" אמרתי. "הוא לא, אבל אתה כן. וגם אני. מה לעשות, גם בי יש את זה, את הגניוס היהודי החושני. ושנינו נחפש תמיד את הזונה האדומה, בעלת האברים המכשפים, או את אשת החיק הנאמנה, בעלת האברים היעילים. את האחרונה נרצה כדיי לבנות איתה משפחה ואת הראשונה כדיי לשקוע איתה ביוון המצולות של התשוקה כמו דמיטרי קרמזוב. ואנחנו נתלבט ביניהן עד שנתפוצץ". הוא היה שתוי לחלוטין, כך הבנתי, כשאת המשפט הזה צעק בקול שהדהד בעוצמה בחלל הסלון, וליווה אותו בצחוק גדול וטרוף דעת. יצאתי מהווילה של משפחתו והלכתי שוב במדרונות הכרמל שלי ,הביתי ,הבלתי הולל בעליל. ניגבתי את הזיעה מעל פניי. הבית שלו היה לח כמו סאונה. הוא שנא מזגנים. הלמות ליבי דעכו ונרגעתי מעט. עורבני חלף מול פני ונחת על עץ אורן נישא. נזכרתי בחלום על אנה, ולרגע חשבתי לחזור על עקביי ולספר לו אותו , לבקש פירוש. אולם דבריו כבר פרשו את חלומי בשבילי: אני אחפש את הזונות שם בתל אביב. לא את בנות בית הספר. לא את היהודיות המחושבות . את הגויות ברוחן. את השיקסעס. |