צטט: P65 2013-04-02 22:35:08

ביורק , חמודה :)

:)) פרץ, אתה חתיכת ממזר !

שתי אפשרויות : או שאתה יודע את הדרך המדוייקת לליבה של בחורה

או שאתה סתם משתעשע על חשבוני.. לא משנה לי, כי

היא זן נדיר, יוצרת מקורית שלא דומה לאף אחת ביקום.

לאף אחת. היא אחד ויחידה.

ראית אותה בתמונה עם הרקע הורוד ששמתי בעמוד הפרופיל הראשי שלי משמאל ?

(מומלץ ללחוץ עליה ולהגדיל, היא הורסת שם.)

צטט: דניאל זיסקינד 2013-04-02 19:49:12

בהתאם לצורך ולמצב הרוח המוסיקה היא כלי משמעותי מאוד לטפל בנפש. למילים לטעמי יש משקל רב מאוד, כאשר אותה נפש פנויה להתרכז במילים. אבל לא תמיד. השיר של לינה מחול בערבית  Les Feuilles Mortes אותה איני מבין נפלא באוזני. (נעשה ניסיון לא מוצלח של העלאת קובץ אודיו). ועוד דבר חשוב. המוסיקה משמשת מכשיר רב ערך להשגת רוגע. עוד כלי עבודה חשוב.

 

דניאל ! וואו, הקשבתי הרגע פעמיים לביצוע שהבאת באודיו, והוא היה הרבה יותר מוצלח מכפי שזכרתי אותו ! זה הפתיע אותי, מאד מוזר, לא אופייני לי. כלומר זכרתי שנהנתי ממנו, אבל לא זכרתי כמה וגם לא התפעלתי כפי שקרה לי עכשיו. תודה ! זה קטע מטורף, הבומים האלה כשהשופטים לוחצים על הכפתור בעוצמה הזו - זה מעביר בי ריגוש כזה, סוג של  עונג.. הוא היה גם עכשיו באודיו, וזה אלמנט שמאד הוסיף לחויה הכוללת מהשיר :) קשה להסביר, אבל יש בזה אלמנט ממכר, הציפייה והידיעה שהוא עוד רגע יבוא - הצליל החזק הזה, אני זוכרת שזה הלהיב אותי בשלב האודינים ושתמיד חיכיתי לזה.  הברקה מקורית של הפורמט, אין מה לומר.

בקשר לשיר המופלא הזה - אני מעדיפה אותו בצרפתית, זה שנסון צרפתי מאד ידוע, והביצוע של אדית פיאף הוא הכי מלא בפאתוס ובדרמטיות כפי שרק היא יכולה להעביר. אני לא מצרפת אותו לפה כי הוא כבר בבלוג שלי בפוסט אחר, אם בא לך להאזין לו , אז הוא בקישור הבא בראש הטקסט : http://cafe.themarker.com/post/1175420/

וכן, מאד מסכימה איתך שמוסיקה היא כלי תרפויטי לנפש ממדרגה ראשונה, יכולה להרגיע ולהשקיט כמו שיכולה גם להמריץ ולעורר בפעמים אחרות. תלוי בסגנון. מה שבטוח -  יכולה לעשות פלאים לנפש לכל מטרה שרק עולה על הדעת.

כיף שבאת, אני אוהבת שאתה כאן איתי בבלוג :)

צטט: עו"ד ועוד 2013-04-02 14:33:57

זו לגמרי עסקת חבילה, בה הז'אנר קובע את חשיבות מרכיבי החבילה. כך למשל, במוזיקת "פאן" חשיבות הטקסט שולית והמלודיה/סאונד נותנים את הטון, ולהיפך: אצל "מספרי סיפורים" (ע"ע טום וויטס בדוגמא כאן). למישהו היה אכפת מהטקסטים של מיקל ג'קסון?

שלום לך, עו"ד, פעם ראשונה אצלי בבלוג, אז ברוך הבא :)

לא ! לא מסכימה כלל. זה ממש לא מחויב המציאות, כלומר לפעמים כן, אבל הוא לא בהכרח מחייב - המשפט הראשון שלך. זו דיעה קדומה. בכל ז'אנר יש איכות ויש זבל. גם במוסיקה מזרחית, גם בשאנסונים צרפתיים, למעשה באמת שבכל הסגנונות אתה תמצא גם וגם. ישנן דרגות, האמנים בז'אנר אינם שווי ערך כמקשה אחת. יש הכל מהכל.

תגובה ל - freesoft :

איזה מגניב שאתה בסיסט ! כלי חשוב ואהוב עלי ביותר :) אני גם מאד אוהבת את יתר הכלים, אבל הכי "עושים לי זה" הם כלי הקשת - צ'לו, נבל, כינור. גם קונטרבס שייך לקטגוריית כלי קשת ? - לא בטוחה.. בכל אופן גם אותו :)

אתה לא מבין איך צחקתי מהקטע שהבאת לי בלינק על איך להיות האקר.. :)) זה עוד יותר מדגיש ומחזק את מה שדיברתי עליו בתגובה הקודמת שלי על איך כל אדם מתבונן אוטומטית באופן טבעי מתוך פריזמה מצומצמת של תחומי העניין שלו על העולם ואלה הם נקודות ההתייחסות שלו כיהן הקרובות אליו.

מצד שני טוב שהבהרת וחידדת למה התכוונת קודם שאתה מאזין לקטעים אינסטרומנטלים, כי באמת לא הבנתי וחשבתי יותר בכיוון רעיוני של כמו שבסיסיט שתמיד יקשיב וישים לב במוסיקה קודם כל לצלילים של הבס ויתמקד בהם, אז שאתה רק שומע את המוסיקה ולא את הטקסט..

הקטע שצירפת של דייב הולנד מזכיר לי יותר מוסיקאי שמתאמן על הטכניקה והצלילים. אסוציאציה פרטית שלי - כמו תרגיל מוסיקלי כזה שהאקס שלי היה מנגן שעות בבית עד שכבר הייתי מתחרפנת,  בשש שעות של אימון כזה ולא רואה כלום מסביבו בעולם משלו, מישהו יכול למות לידו והוא לא יבחין מרוב שהיה מרוכז וכל מעייניו נתונים לתוך זה. מאד דומה לטראק שבחרת, נשמע לי מוכר, אולי זה ממנו .. הוא נהג להסביר לי שהוא חייב להתאמן, וככה זה , והיה לי קשה להתרגל ולקבל את הניתוק הזה שלו מהעולם..(בעיה שלי שהייתי צריכה להתמודד איתה. הוא לא אשם).

אם כבר אני מאזינה לקטעים אינסטרומנטלים נטולי שירה, אז אני אוהבת למשל פסקולים של קרייג ארמסטרונג, הוא הלחין מוסיקה לסרטי קולנוע רבים באמריקה, אולי אתה מכיר. ממליצה על הדיסק המצוין שלו "the space between us ". אני גם אוהבת בהקשר הזה של נטו מוסיקה את פט מתיני, את אלבינוני, ויש עוד הרבה.

על הזמרת המוכשרת שהיית נשוי לה אני אשאל אותך במסר פרטי כי זה מסקרן אותי לדעת מי היא, אבל מאחר שלא ציינת את שמה - אני מניחה שזה לא היה מקרי :)

אני מאזינה ממש עכשיו ברקע, תוך כדי שאני גולשת וכותבת את התגובה ל - bright eyes.

שיר עצוב ואהוב, אז אני מצרפת אותו כאן לאוסף, שיהיה  :)

בהתאם לצורך ולמצב הרוח המוסיקה היא כלי משמעותי מאוד לטפל בנפש. למילים לטעמי יש משקל רב מאוד, כאשר אותה נפש פנויה להתרכז במילים. אבל לא תמיד השיר של לינה מחול בערבית  Les Feuilles Mortes אותה איני מבין נפלא באוזני. (נעשה ניסיון לא מוצלח של העלאת קובץ אודיו). ועוד דבר חשוב. המוסיקה משמשת מכשיר רב ערך להשגת רוגע. עוד כלי עבודה חשוב.

צטט: לכלילדמגיע 2013-04-02 08:50:54

תודה:) וגם לינה מחול (the voice) שרה הללוייה...

לינה מקסימה בתור בן אדם, אבל אני דווקא לא השתגעתי מהביצועים שלה. היחיד שכן מצא חן בעיני היה האודישן שלה, (<<לינק) אני חושבת שזה היה ביצוע של גמר, והשיא שלה בתוכנית. היא היתה צריכה לבצע אותו גם בגמר במקום הללויה, כי זה השיר היחיד שהיא ריגשה אותי בו, הכי מוצלח שלה. גם שני הביצועים שלה לשירים בערבית היו לא רעים. הפייבוריטית שלי היתה בכלל מיה יוהנה מנחם. היא כבשה אותי לגמרי במי שהיא, אמיתית כזו, נטולת זיוף, נקייה : מה שאת רואה זה מה שהיא. אני אוהבת אנשים כאלה. והאישיות היא חלק נכבד מהאמן, אני לא מפרידה כי זה מעורר בי השראה וזה מתבטא בהגשה של השיר. היא מאד אינטליגנטית, מקצועית, מעניינת, את רואה את הבחירה שלה בג'וני מיטשל האגדית לאודישן וזה אומר הרבה. ואיזה ביצוע  ! (<<לינק) מאד קשה להתחרות באושיה מוסיקלית כמו ג'וני מיטשל, - היא עמדה בזה מעולה. יש לה גוון קול חם ועמוק, היא רכה וענוגה, הייתי מרוגשת ממנה, זה היה ביצוע ברמה של גמר. אני בטוחה שאילו היתה ממשיכה בתכנית - היינו מגלים עוד הרבה ממנה והיא היתה מגיעה רחוק. חבל , מאד התאכזבתי. אהבתי מאד גם את מנאר שהאב ואת נועה מרגלית. שתיהן עפו די בהתחלה והתבאסתי מזה, לטעמי הגיע להן להמשיך. גם אופיר היתה בסדר גמור, יש לה קול נעים לאוזן ולמרות שהיא תמימה היא גם לא פראיירית - ואני אוהבת את זה אצלה.

אבל פנינה, אם כבר הזכרת את the voice ונגררתי לשיחה הזו בעקבות לינה, אני מנצלת את ההזדמנות כדי להביע פה מורת רוח מהפורמט, שמאד בעייתי לטעמי : בחירת המועמדים של הדו קרב תמוהה ולא מושכלת. לשים שני זמרים חזקים זה מול זה, מה ההגיון בכך ? איפה האסטרטגיה ?? שניים שבטוח חייבים להמשיך כי שניהם מעולים לא צריכים לעמוד למבחן ניפוי זה מול זה. צריך לשים מוכשר מאד מול אחד שהוא פחות מוכשר ממנו כדי להשאיר את החזקים בתכנית ולנפות את החלשים יותר ואת אלה שלא מספיק מעניינים. זה פשוט פסיכי העניין הזה שהם שמו את מיה יוהנה מול יעל שושנה. למה לעשות כזה דבר מוזר ולחייב או לאלץ בחירה באחת מהן על פני השנייה ? למה אחת נגד השנייה כאשר לשתיהן מגיע להמשיך ?? זה מרגיז אותי ! היו עוד זוגות כאלה בשלב הדו קרב, הן לא היחידות. גם בעונה הקודמת. ואני בכלל חושבת שלא צריך להשאיר את הבחירות להצבעת הקהל בתוכניות האלה, כי הקהל לא מספיק מבין. בד"כ הזוכים נבחרים מפני שיש בהם סטאר קווליטי ולא בהכרח משום שמגיע להם. ומלבד העובדה שלא תמיד יש קורלציה בין הסטאר קווליטי לבין הכישרון, המצביעים הן חבורה של בנות 12 ברובן או מגזרים שלמים או מי שיש לו הכי הרבה מכרים/חברים בפייסבוק/בני משפחה. וזה לא הוגן. מהסיבה הזו אני לא מסמסת לתוכניות האלה. זה עקרוני אצלי, אני לא אוהבת רמאויות וחוסר צדק. לפי דעתי צריך להשאיר את הבחירה בידיים מקצועיות של אנשים מהתחום, כמו שעושים ב"בית ספר למוסיקה", שיש שם קבוצה מכובדת ומגוונת של אנשים מהתעשייה, מביני עניין שהעיסוק שלהם הוא פרנסה ממקצועות בתחום המוסיקה, בעלי טעם מוסיקלי שונה, לשם האיזון וההגינות, וחבר השופטים הבכיר מכריע. זה כל כך נכון לטעמי השיטה הזו. יש בה הרבה הגיון והגינות. בעיניי צריכים לבטל את שיטת הצבעת הקהל ולעבור לבחירה בלעדית ומושכלת כזו בכל תכניות התחרויות המוסיקלית. ככה ייבחרו המתאימים והמוכשרים באמת, נטו בזכות כשרונם ללא משוא פנים, ללא מניעים פוליטיים (מגזרים, נטייה מינית וכדומה) או מיניים (בנות כסילות ושטופות הורמונים שבוחרות מועמד בן כי הוא חתיך למשל). בשתי העונות של התכנית הזו היו הרבה זמרים בינוניים וזייפנים, או סתם משעממים חסרי ייחוד, ואני גם לא סאקרית של קאברים - רובם נופלים מהמקור. אם כבר אז אני מעדיפה את גרסות הכיסוי של הקלאסיקות המענגות בעברית של הילדים המצויינים ב"בית ספר למוסיקה". כמעט כל הילדים שם מרגשים אותי, אגם בוחבוט היא בכלל עילוי נדיר באיך שהיא מגישה שיר ובקול שלה. גם גאיה, דור, פיני, זואי ואדי מיוחדים, חד פעמיים. יש לי עוד המון ביקורת והצעות ייעול אבל כבר הגזמתי וחפרתי גם ככה מעל גבול הסביר, אז בהזדמנות אחרת.

זו לגמרי עסקת חבילה, בה הז'אנר קובע את חשיבות מרכיבי החבילה. כך למשל, במוזיקת "פאן" חשיבות הטקסט שולית והמלודיה/סאונד נותנים את הטון, ולהיפך: אצל "מספרי סיפורים" (ע"ע טום וויטס בדוגמא כאן). למישהו היה אכפת מהטקסטים של מיקל ג'קסון?

http://www.youtube.com/watch?v=hzfrTDc0ngA

וואו, תודה

מכיר את התחום קצת כי בחטאי יש כ 15 שנים של לימודי מוסיקה. בחלקם גם לימדתי. למרות זאת התמונות קצת מטעות כי למעשה הכלי הראשי שלי הוא בס.

"אתה לא יכול כבר להתבונן מהצד ממרחק, אתה יותר מדי קרוב לזה, אתה כבר בתוך זה ממש."

זה הזכיר לי משהו ואף טרחתי לחפש אותו (למרות שהוא מתחום אחר):

הדרך היעילה ביותר להפוך למומחה היא לחקות את דרך המחשבה של מומחים – לא רק באופן שכלתני אלא גם באופן רגשי.
או, כמו ששיר הזן המודרני תופס זאת…
כדי ללכת בדרך:
הבט על האומן,
עקוב אחר האומן,
לך עם האומן,
ראה דרך האומן,
הייה האומן.

 והנה קישור (תהני ;-))

אז אתה מבין, זה שאתה כותב שאתה כמעט אינך שומע "שירים" אלא רק הרמוניה, ריתמיקה ומלודיה - זה מרתק בעיני.

צריך להסביר את עצמי. בד"כ במוסיקה שאני שומע - אין מילים. לא שרים שם בכלל.

בחרתי להמחיש עם קטע קטנטן של מוסיקאי ענק. איש אחד - כלי אחד - דיסק שלם

אצלי לא ממש משנה הצבע של המוסיקה כי באותה מידה זה יכול להיות עם כלים ערבים או עם מוסיקה קלאסית/ג'אז

כמובן שכל נישה פונה למקום אחר למשל אם אשמע גרוב אז יש שם (מבחינתי) קצב (אדמה) וחיבור באמצעות הבסים אל הלב (רוח). נדמה לי שאלו המקומות הטבעיים,לא?

מעבר לזה מסכים איתך שגרון הוא כלי. וכמי שהיה נשוי לזמרת מוכשרת מאוד יכול לומר שגם כלי איכותי....

צטט: FreeSoft 2013-04-02 02:01:28

לא שופט את עצמי אך בעוונתי אני מקשיב למוסיקה ( תוך התמקדות באחד משלושת אלמנטייה: הרמוניה, ריתמיקה מלודיה) לזכותי יאמר שלא יוצא לי כמעט לשמוע "שירים", אם כי חלק מהסטדנרטים יכולים להיחשב כלהיטים נצחיים גם בקרב חובבי המילים.

בשביל תגובות מעוררות מחשבה כאלה אני חיה ! איזה מושלם, תראה מה אתה בעצם אומר או מה שאני מפרשת מתוך דבריך : כמה מעניין מאד מה שאתה כותב, וגם טבעי, אני מאד מבינה מאיזה מקום זה מגיע. זה מתוך עודף ידע או מודעות. מהתמונות שלך בגלריה כאן בקפה הבנתי שאתה מנגן בגיטרה, כלומר אתה מכיר את התחום מ"בפנים". אתה לא יכול כבר להתבונן מהצד ממרחק, אתה יותר מדי קרוב לזה, אתה כבר בתוך זה ממש. זה כמו שקולנוען שצופה בסרט לא צופה כמו אנשים שהם לא עוסקים במקצוע. הוא מודע ורואה הרבה יותר אלמנטים. הוא כבר לא תמים כמו הצופה הממוצע. הוא שם לב לשוטים, כמה שוטים יש בסצינה אחת, כמה "קאטים" היו, תנועת המצלמה, וכדומה. הוא רגיש להמון המון פרטים קטנים שסמויים מעינו של אדם שאינו מתעסק בתחום. זה יכול להיות חיסרון או יתרון, תלוי את מי שואלים. .. יכול להיות שהמודעות היתרה לכל פרט (שולי ככל שיהיה) תעצים את החוויה שלו - ההבנה העמוקה שלו, ויכול להיות זה יגרע ויהרוס לו. הוא כבר לא יוכל לצפות (או להנות) סתם ככה בסרט "בשביל הכיף" כמו אנשים שמחוץ לתחום . עבורו זו כבר חויה מסוג אחר, הרבה יותר מעמיקה.

באותו אופן, זה מזכיר לי שפעם יצאתי עם סטודנט לארכיטקטורה שנה רביעית ולקחנו מ"האוזן השלישית" את הסרט הצרפתי  "חבר של החברה שלי" של אריק רומר ( L'ami De Mon Amie, Eric Rohmer ).  כל הסרט הוא לא הפסיק להתפעל מהבניינים, מהבתים, דיבר ללא הרף על הסגנון העיצובי של מבנה כזה או אחר, על תולדות האומנות שהם הבסיס לשפע יפי האדריכלות הפריסאית שהופיעה ברקע לסצינות..

אז אתה מבין, זה שאתה כותב שאתה כמעט אינך שומע "שירים" אלא רק הרמוניה, ריתמיקה ומלודיה - זה מרתק בעיני. האוזניים של כל אדם הן שונות, תשומת הלב שלנו מחולקת אחרת, העיניים שלנו אחרות. אני נפעמת מכך בכל פעם מחדש, בחיי ! >>> "איזה אבסורד, אותו מקרר וגישה כ"כ שונה" כמו שניסח זאת להפליא גלעד כהנא וסיכם במשפט מבריק את כל התורה.

מכבדת את הדרך שלך, אבל היא כה שונה משלי, כי אני שמה לב גם לקול של הזמר/ת ומתייחסת לכך כמו לעוד כלי. כמו שיש בס ותופים אז יש גם קול. זה כלי תהודה לכל דבר. ומשנה לי מאד אם זה גבר או אישה שרים. ומשנה לי העיבוד כמו שמשנים לי המלים והמסר. ובסוף, זה עניין של מצב רוח. לפעמים בא לי R&B, לפעמים בא לי קול רך של אישה, לפעמים קרייג ארמסטרונג, לפעמים פט מתיני, לפעמים פול סיימון. אין לזה סוף :)

יפה שלי

תגובה ל - "לכל ילד מגיע" :

אוי פנינה, איזו תגובה נפלאה ! אין לך מושג כמה אהבתי לקרא אותה ומה היא עוררה בי..

את מוסיפה כאן שלושה היבטים חשובים לשיח  -

1. את מדברת על חברה, על ביחד, על מוסיקה כמשהו מלכד ומשותף. איזה יופי שאתם מתקבצים כולכם סביב הפסנתר ושרים, תענוג שאין כמותו. פעם היו עושים את זה בקיבוצים, החברותא הזו של שירה בציבור על הדשא.. אני מזדהה עם מה שכתבת בהקשר של מדורות בטבע, יושבים סביב המדורה ותמיד יש איזה מישהו שהביא גיטרה, לפעמים יותר מאחד מביא, ואז זו בכלל חגיגה כי כולם שרים סביב האש הבוערת, וזה אושר עילאי, לא פחות. אלה הדברים שהכי גורמים לי אושר, הרגעים האלה בלילות, בטבע, סביב המדורה ביחד, שרים לאור הלהבות.. אני לא יכולה לשכוח את התמונות האלה ואת ההרגשה המנחמת שמתפשטת באיברים, הזיכרונות הכי יפים שלי הם מהרגעים האלה. אפשר להגיד שגם הופעות מוסיקה הן סוג של צורך משותף לחלוק ביחד באירוע חברתי את האנרגיות האלה, אבל זה לא מתשווה למה שתיארת או למדורות, כי בהופעות אין באמת קשר אישי וקרוב בין המשתתפים בהן, אם כי זו חויה מסוג אחר, נעימה אף היא.

2. דיברת על הנכד שלך בן הארבע שגורם לך נחת בשירתו, וזו נקודה מאד מעניינת, כי אנשים נוטים להקשיב יותר בתשומת לב למשהו חריג. למשל, אם תנהלי שיחה בשפה זרה, שהיא לא שפת אימך, אפילו אם זו תהיה שיחה הכי רגילה בעולם, לא על משהו מיוחד, את תקשיבי לדבריו של בן שיחך יותר בתשומת לב. את תשמעי כל מלה, כל הברה, כל אות, כל משמעות. סף הרגישות שלך וההקשבה שלך יעלו מאד בהשוואה לשיחה זהה שתנהלי בעברית. ולמה ? - כי זה חריג, כי זה אחר. כל החושים מתחדדים ואת מקשיבה הרבה יותר בתשומת לב, את יותר רגישה לסיטואציה כשזה לא משהו מובן מאליו. מכירה את זה ? אז בדיוק באותו אופן, כשילד (ועוד בן ארבע ! ! ) שר שירים, זה הרבה יותר נוגע ומרגש, כי זה חריג, זה לא מובן מאליו. הוא לא אדם מבוגר הרי, אז איך הוא מבין ומבטא ככה את המלים - פתאום זה כל כך הרבה יותר, פתאום כל מלה מקבלת משמעות חדשה, כל הברה שלו בשיר נשמעת לך כקסם, תשומת הלב שלך למלים מתחדדת כאילו זו הפעם הראשונה שאת מאזינה לשיר.. אני כ"כ מזדהה עם מה שכתבת מניסיון אישי, כי כשילדים שרים זה כה מיוחד וחווייתי להאזין להם באופן מאד שונה ובולט, אני ממש מתרגשת, זה ריגוש מסוג אחר, לפתע נדמה לי שמדובר בשיר חדש, גם אם האזנתי לו מיליון פעם לפני כן.

3. שיתפת שאתם שרים בצוותא את אחד משירי ארץ ישראל הישנה והטובה, (בפרדס ליד השוקת) , וזה אחד הז'אנרים שאני באופן אישי הכי מרגישה שייכות עמוקה אליהם. שירים של הבית, זה שלנו, נכסי צאן ברזל בתחנות התרבות שלנו, קלאסיקה, נוסטלגיה, עבר, היסטוריה, מורשת. אין לי מלים לתאר אפילו כמה שאני מחוברת לסגנון הזה, וכולם היו בניי - אני לא מסוגלת לבחור שיר אחד מתוך ים האפשרויות הבלתי נגמרות והעשירות שקיימות בתור הז'אנר הזה, לכן אני מעדיפה לא להביא כאן איזו דוגמה להשמעה. אבל כן, זו קטגוריית שירים מאד מאד אהובה עליי, ונדמה לי שלרבים מהישראלים היא עושה משהו בלב, הטקסטים, הזמרים, העברית, הצלילים, הכל. אלה השורשים מהם צמחנו.

ביורק לא קשורה לנושא, אבל בכל זאת :)

לא שופט את עצמי אך בעוונתי אני מקשיב למוסיקה ( תוך התמקדות באחד משלושת אלמנטייה: הרמוניה, ריתמיקה מלודיה) לזכותי יאמר שלא יוצא לי כמעט לשמוע "שירים", אם כי חלק מהסטדנרטים יכולים להיחשב כלהיטים נצחיים גם בקרב חובבי המילים.

בשבילי מוסיקה זו (גם) השעה בה בני המשפחה מתקבצים ליד הפסנתר, מנגנים ושרים, מכל הבא ליד, חגיגה אמיתית, ונכדי מטעים כל הברה

"בפרדס ליד השוקת
צל ערביים וירוקת
וציפור שותה.
אשכולית תלויה עדיין
בין החורף והקיץ
ואני כמותה.

עוד אני פוסע
לחפש אחריה
אהבת חיי
ואני יודע
תמה העונה
תמו נעורי.

במרום חמה בוערת
אבל פה עמוק הערב
וכמעט הסתיו.
אם תטעי ושוב תבואי
עוד אהבתנו פה היא
ואני איתה".

הוא בן 4:) וכשזה מתרחש, ליבי מתרונן.

צטט: נערת ליווי 2013-04-01 14:37:50

אני מתחברת קודם לצלילים, כשאני מקשיבה ויותר מפעם אחת אני מתחילה לשמוע מילים ואז ממש להקשיב, כשזו מוזיקה שאני כבר מחוברת אליה, לא אכפת לי אם זה ג'יבריש ולא משנה באיזו שפה. אבל יש לי את המוזיקה שלי, ואת היוצרים שאני אוהבת ככה שהם לא ממש כותבים מילים בלי משמעות, לפחות מבחינתי. ... ויש כמובן את הקטעים שמחוברים לחלקים מסרטים שמזכירים סרטים ובכלל רגעים מהחיים ששם מילים לא מעניינות בכלל. ואת. ווואלה חתיכת פוסט מושקע! שאפו!

1. קודם כל, נערה, מודה לך על תרומתך לשיח, וגם על החמימות שלך - מרגישים את החום שקיים בך דרך המלים :)

2. נכון, כי מוסיקה זה רגש, ועם מה שאת אומרת כאן הרבה יסכימו איתך. לפי דעתי את מייצגת עמדה של רבים - גם אח שלי מחזיק בדיעה מאד דומה לשלך, וגורס שהטקסט מגיע בשלב יותר מאוחר, לפעמים גם כמשהו משני. אני תמיד מעדיפה את השילוב בין עומק ומסר של טקסט לבין עיבוד איכותי. זה מכפיל את ההנאה, מעצים אותה פי עשרות מונים.

3. התפרצת לדלת פתוחה בזה שהזכרת את ז'אנר הפסקולים - הוא בהחלט חשוב ואהוב עלי במיוחד, והוא עומד בפני עצמו. אני מאלה שקונים פסקולים - והרבה. גם של סרטי קולנוע כמו החומה של פינק פלויד, מגנוליה, אמריקן ביוטי, פריסיליה מלכת המדבר, מיוזיקלס שונים (אני חולת מחזות זמר ! ), וגם של סדרות טלוויזיה , למשל יש לי בבית את הפסקולים של כל העונות של הסדרה "הכי גאים שיש" (בעיקר מוסיקת מועדונים.)

 מקדישה לך אודיו שבחרתי לצרף לכאן מתוך הפסקול של הסרט המוסיקלי - מולאן רוז'.  מזהירה מראש שלא מיועד לציניקנים, בכל מקרה עלי זה "עובד" ובגדול, אהבה מהאגדות, לא משהו שקיים במציאות, ובכל זאת.. (הפסקול נהדר אפילו יותר מהסרט לטעמי.)

4. והנה אוטוטו גם החג הזה מאחורינו, תודה לאל שזה נגמר. היום אני בבית, אין לי תוכניות לצאת ממנו כלל. מהימים האלה :) ולקינוח, שוב היא, ביורק :

תגובה ל - נוסע בזמן :

1. עמיר, ידעתי שלא תאכזב אותי, אכן תגובה-תגובה "קום איל פו". (תרגום : "כמו שצריך" - ביטוי שגור בצרפתית). נהנית לקרא אותך, כמו תמיד :) ואגב - אצלי בבלוג כל המרבה בחפירות - הרי זה משובח, וזה כלל זהב או ברזל. אז אתה מוזמן בכל עת שעולים לך הגיגים נוספים - לשוב ולשתף במחשבות מוסיקליות אסוציאטיביות או בקליפים. כמה שבא לך, באמת.

2. אני כבר מזמן לא קלאברית, לא זוכרת מתי הייתי במסיבה ראויה פר אקסלנס. כשגרתי בפריז - הייתי נוסעת עם בן זוגי הצרפתי למסיבות מעולות, הוא ידע איפה הכי שוות והוא גם רקדן מעולה וזה נדיר, בד"כ גברים לא נהנים לרקוד, הם באים רק כדי לעשן ולשתות, והוא היה פרנטר מושלם למסיבות האלה. גם בארץ הייתי בכמה מסיבות בלתי נשכחות, אבל איפה הימים היפים האלה, שהיינו רוקדים כל הלילה עד הבוקר בפאב של הקיבוץ , עד עלות השחר ממש..  נדמה לי שזה גם עניין של גיל, בשלב מסיום זה כבר פתטי , אני הרי כבר לא בת עשרים ומשהו. 36 זה לא גיל לקלאברים, עכשיו זה הגיל להתרפק על הזכרונות של "פעם הייתי"..  אבל אתה לעומתי עדיין צעיר פוחז בן 27, זה כמעט עשור פחות ממני, אז מותר לך :)

3. בקשר לעישון, זה קטע. אני ממש פשיסטית קיצונית בנוגע לסיגריות, ומבחינתי לשרוף את כל מפעלי הייצור בעולם ולהשמיד חברות סיגריות ולהעלים מהיקום את המוצר ההרסני הזה - זה החלום שלי, נשבעת לך. להוציא מחוץ לחוק את העניין אחת ולתמיד. אני קוראת לזה "הפתרון הסופי" - אני לא רואה דרך אחרת למגר אותן מהעולם. יחד עם זאת, החבר הראשון שלי היה קיבוצניק והוא עישן קאמל או נובלס ממש כמו הקלישאה על הקיבוצניקים, הסיגריות הכי מסריחות והכי גרועות, כי הן זולות יותר. אחריו החלטתי שאני עושה לי חוק בל יעבור ולא יוצאת עם מעשנים, אבל זה לא שרד ברגע שהתאהבתי כהוגן עד קצות שיער ראשי בשדרן רדיו מגל"צ, מעשן מלבורו ששבר את ליבי. אגב, זה היה אותו אחד שהזכרתי אותו בפוסט שלי על השחקן האפל המופרע (ההוא שעברנו יחד ליד הדירה שלו בכרם התימנים). אבל כן, סיגריות זו מכה, וכמו שהדגימו בוידאו שצירפתי לך בתגובתי בפוסט על הרמקולים - לפי אותו הגיון שלא מפליצים בחברה, אין שום סיבה לעשן בחברה או להנות מזה. שניהם הרגלים מגונים ומסריחים (תרתי משמע).

4. לא מפריע לי כלל שאינך סובל את דיויד ברוזה. גם זה קורה. ברשותך, אני אמשיך להעריץ את יצירותיו ופועלו של האמן היקר הזה. מקווה שלא תתנגד ;-ׂ)

5. ביורק היא האישה הכי יפה ומיוחדת בעולם. אין שום ספק בכך :

דיון פתוח על מוזיקה? אני שם! :)

חלק ראשון- מוזיקת מוטיבציה:

מבין ומזדהה לגמרי עם מה שאת מכנה מוזיקת מוטיבציה, אצלי זו בעיקר מוזיקת טראש, תת ז'אנר של guilty pleasures, לרוב איכשהו זה יצא איזה וואן היט וונדר מהניינטיז (יותר מדי לעז, חוזר לעברית).. לגבי המילים, ברור שככותבת את שמה לב למילים, וכנ"ל גם אני, אבל לדעתי שיר טוב (או "מוזיקת מוטיבציה" טובה) לא חייב להתבסס על מילים טובות, עמוקות וגבוהות כדי למצוא חן ולעשות את תפקידו כמעורר, מעודד וכן הלאה.

את קלאברית? לא הייתי חושב את זה עליך. אבל מסכים שהכי טוב לבוא טבעי (חוץ מיוצאי דופן, מדי פעם, ימי הולדת, נישואין וכו'). לגבי העישון בכל מיני מקומות, נדמה לי ששאלת אותי לאחרונה ושכחתי לענות- אני לא סובל עישון, קשה לי עם אנשים שמעשנים וזה עושה לי כאב ראש. לעומת זאת, איכשהו השותף שלי מעשן אבל הוא גם החבר הכי טוב אז יש חוקים מחמירים בבית לגבי זה. 

לגבי השיר/קליפ ששמת- הוא הולך טוב עם הטקסט, שמתי אותו בהתחלה ברקע וקראתי במקביל והם השתלבו יפה ביחד. קסיוס הם הרכב מיוחד, יש להם גם את השיר הזה עם הקליפ הטכנולוגי הכי חמוד בעולם:

ואגב, אם את חובבת של קליפי נסיעה ונופים מתחלפים, אני מצרף פה גם את אחד הקליפים היותר מעולים שנעשו אי פעם, של כימיקל בראדרז, בו גם הנוף מתחלף בקצב של המוזיקה, שימי לב- (star guitar שמו, גם המוזיקה לא רעה בכלל)

חלק שני- סטורי טלרז

סדרה אדירה, הם הצליחו ליצור שם אוירת מסתורין וסקרנות שלא הצליחו לעשות הרבה זמן אחרי זה. לגבי הסטורי-טלינג המוזיקלי, זאת אחת האמנויות היותר מורכבות והדורשות מיומנות שאני מכיר. לא רק במוזיקה אגב, גם בדרנים למשל צריכים לדעת לספר סיפור, ואם הם באמת טובים בזה הם יצחיקו/ירגשו/יעוררו מחשבה. מנית את דילן ויש גם את יאנג שהוא מומחה בזה, ולאחרונה גיליתי גם את ניק קייב, השיר הזה מהאלבום הטרי שלו הוא שיר-סיפור שיישאר איתי עוד מלא זמן (Jubillee Street):

ורק מילה אחת, לגבי דיוויד ברוזה. אני לא סובל אותו. הוא מעצבן אותי וסחי כזה. "אל תשאלי אם אני אוהב", במיוחד הביצוע שלו עם נמרוד לב לפני כמה שנים, הוא באמת אחד השירים היחידים שלו שאני אוהב איכשהו. 

זהו חפרתי, את יודעת כשמדברים על מוזיקה אני בור בלי תחתית. תודה על הפוסט, חג שמח.

אנה, מאחר שהזכרת פעמיים את יוני בלוך, אז הנה,

הבאתי לך אחד נוגע במיוחד  :