הפעם נדבר על מוסיקה
*** עקב תלונות של מספר חברים במסרים פרטיים - הודעה חשובה לכל מי שנכנס לקרא את התוכן דרך דפדפן mozilla firefox וכל האודיו מתחילים לנגן לו זה על גבי זה בערבוביה : יש לסגור ראשית את כולם על ידי לחיצה על ה - stop בטרם התחלת הקריאה :) ישנם שלושה אודיו בעיתיים המצורפים - שניים בפוסט עצמו ואחד שהוספתי באחת מהתגובות. בעקבות תלונה של חבר שהסב את תשומת ליבי לעניין וכתב שמדובר בקקפוניה היסטרית ומבולגנת של כמה קטעי מוסיקה שעולים בבת אחת, בדקתי וערכתי ניסוי בדפדפנים אחרים. לשימחתי גיליתי שבהם התופעה אינה מתרחשת. איתכם הסליחה והמשך קריאה מהנה :) ***
חלק ראשון - " מוזיקת מוטיבציה " : כשאתם מאזינים למוסיקה – אתם מקשיבים גם למלים ? כלומר, השאלה היא אם הטקסט בכלל חשוב לכם במוסיקה. אם תשאלו אותי – הוא מרכיב מכריע בלתי מעורער או נפרד מן היצירה השלמה הכוללת. ישנם שיגידו שזה פחות קריטי להם, והם מתמקדים בראש ובראשונה בצלילים, אח שלי הוא כזה למשל. לי מאד יפריע להאזין לשיר שהמלים בו מטומטמות, על אף שהמלודיה או העיבוד יתחבבו עליי. אני פשוט מתקשה להפריד – ורוצה גם וגם :) אז כן, זה האידיאל, אבל מדי פעם אני חורגת ממנו ומתאהבת גם בשירים עם טקסט מחורבן ודל, ונכנעת לצלילים שבו, מניחה להם לכבוש אותי ולהכריע את הכף לטובתם.
הרבה פעמים השאלה היא גם לאיזו מטרה אני מאזינה למוסיקה, כלומר מלכתחילה מה הסיבה שבא לי להקשיב לה. אם זה לספורט - הליכה, פעילות גופנית, ריקוד, שיעורי אירובי או עיצוב וחיטוב בקאנטרי (שהפסקתי ללכת אליהם ואני חייבת לחזור לזה) - או אם זה כדי לנקות או לרקוד בבית : אז אני צריכה "מוזיקת מוטיבציה", ככה אני קוראת לה ביני לביני, כי היא מניעה אותי לזוז. אני מרגישה איך הצלילים מדרבנים אותי לפעול לעשייה, מתמסרת לקצב, חשה אותו בגוף.
להגדרה שהמצאתי כ - "מוזיקת מוטיבציה" - אני מכניסה ז'אנרים שונים : טראנס, טכנו, פופ, עולם, דאנס, אמביאנט, האוס, דיסקו, רוק בריטי, רוק אלטרנטיבי, ויש עוד, כשבעצם מדובר בעיקר במוזיקה אלקטרונית או clubbing music סוחפת, ממריצה, FUN נקי ומשחרר, בלי לחשוב יותר מדי.
כשזה נוגע ל"מוזיקת מוטיבציה" , אז אני מודה שפחות משמעותי בעיני הטקסט, ואני הרבה יותר סלחנית. אותו כנ"ל גם ב"מסיבות טבע", שבעבר נהגתי לפקוד אותן, שם בד"כ המוסיקה היא העיקר, והיא לעיתים נטולת טקסט לחלוטין. אני מאלה שנכחו הרבה במסיבות טבע. "נטורל" - אני לא נוגעת בכימיקלים כגון אקסטות או סמים אחרים. לא מתקרבת לחרא הזה. לא מושך אותי. באה נטו בשביל המוסיקה, האוירה ובזכות הלוקיישן עצמו, כלומר לרקוד בחופשיות באויר הפתוח הנקי מעשן סיגריות מחניק ,להבדיל מהמועדונים הסגורים, ובעבור העובדה שאפשר לחזור הביתה בלי להרתיח את השיער והבגדים הספוגים בעשן הסיגריות המסריח. זו הסיבה שאני מדירה רגליי מהופעות בברים אפלוליים – אני פשוט לא מסוגלת לנשום, מרגישה ממש רע (פיזית) במקומות האלה, ולא מצליחה להנות מהאוירה או מהמוסיקה. ממש מבאס אותי שאין פתרון סופי לעניין הזה בארץ, ושחוק נגד עישון במקומות ציבוריים לא תקף במקומות בילוי מסוג זה. בחו"ל הם ועוד איך אוכפים את זה, ואנשים פשוט יוצאים לעשן מחוץ למועדון ולא מתקוממים כמו המפונקים אצלנו. התרגלתם לטוב, בחיי. לפעמים ממש בא לי לראות הופעה טובה ב"אוזן בר", ומרגיז אותי שבגלל התמכרויות בזויות של אחרים - אני נמנעת. מעצבן אותי שאדם לא יכול להתאפק כמה שעות ללא ההרגל המגונה שלו או להתחשב ולצאת לעשן רגע בחוץ.
צירפתי לעיל (בראש הפוסט) דוגמה למה שתיארתי הרגע בגרסה פסיכדלית של השיר הזה. בחרתי להטמיע דווקא אותה בעיקר (או גם) מפני שהקליפ הויזואלי מצא חן בעיני - התמונות המתחלפות של הנופים. מי שמעוניין, לגרסה היותר "קלאברית" של הטראק הזה אפשר להאזין כאן (<< לינק).
אה, כן, בטרם נעבור הלאה, נא להכיר : זאת ביורק. האיסלנדית המושלמת הזו היא החברה המוזיקלית הכי טובה שלי :
מוזמנים לקום לרקוד מול המסך :)
*********************
חלק שני - STORY TELLERS
זוכרים את הזקן הזה מ"סיפורי עמים", עם הקול העמוק , האח הבוערת והכלב הנאמן מהסדרה הבריטית ששודרה בימי שישי בצהריים ? הייתי מכורה כבדה לאגדות הנפלאות ההן. קלאסיקה נוסטלגית משובחת במיטבה.
בעצם הז'אנר המועדף עלי במוסיקה הוא ז'אנר ה - story tellers, כלומר כותבי שירים שיש מאחוריהם סיפור שלם, דהיינו טקסט עם עלילה. לפני זמן מה הקשבתי להרצאה מרתקת של המוזיקאי אריאל הורוביץ בערוץ 24 (ערוץ המוסיקה), והוא שיתף בנוגע לכך. מאד הזדהתי עם דבריו, ואני מסכמת ומביאה פה בזאת את עיקר התוכן שהוא הרצה לתלמידיו : סטורי טלרז הם למשל יוצרים/כותבים כמו מאיר אריאל, אהוד בנאי או דילן. בזמן קצר של ארבע דקות באוטו , בשילוב הסחות דעת בלתי פוסקות (טלפון מצלצל, נהיגה בכביש, נוכחות של חברים/משפחה) – הרבה יותר מורכב ומאתגר ללכוד את תשומת ליבו של המאזין על מנת לחבר אותו אל המסר של האמן. הורוביץ השווה את העניין לקולנוע נניח, שבו יש שעה וחצי בחושך ללא הפרעות על מנת ליצור הזדהות במדיום אחר, זאת אומרת שהרבה יותר קל לקולנוען לחבר אותך ליצירה שלו לעומת הדרכים שעומדות לרשות היוצר המוסיקלי. אחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות טכניקה של "הוּק" (בעברית - קרס) כמו גם ע"י יצירת ניגודים בטקסט. באופן הזה הרבה יותר פשוט לזהות על מה השיר, סוג של עוגן מפתח מוביל כזה. הוא גם ציין בין השאר שההזדהות הכי גבוהה עם טקסט של שיר מתרחשת כאשר המאזינים מצטרפים לזמר ושרים יחד איתו. כמה שזה נכון :)
בעקבות הרצאתו המאלפת, התמלאתי השראה והרהורים, ונזכרתי ב"סיגליות" של דויד ברוזה, לחלוטין שיר מז'אנר ה"סטורי טלרס". אני חורשת המון באוטו על דיסק האוסף ("המיטב לעכשיו") הכפול שלו, אחת הרכישות הכי טובות שביצעתי. קניתי אותו בזכות "אל תשאלי אם אני אוהב" (שזה השיר הכי יפה שלו בעיני), וכמובן כי הוא גיטריסט וירטואוז ומחונן. אני רוצה לדבר רגע על "סיגליות" - אחד משירי ההחמצה הכי גדולים שנוצרו. היא מחמיצה את בעלה ולא יודעת שמתחת לאף שלה מסתתר הרומנטיקן הכי גדול שהיא מייחלת לו בחלומותיה הכמוסים, ושהוא זה ששולח לה את הסיגליות ושירים מפרי עטו. זה מזכיר לי את אחד מסיפורי האהבה שבקלאסיקת הסיפרות הצרפתית – "מאדאם בוברי" של פלובר, שאף היא פיספסה את בעלה ולא ידעה להעריך אותו, חשבה אותו למשעמם כשלמעשה אותה אישה מ"סיגליות" היא קצת כמו אמה, גיבורת סיפרו של פלובר. הטראגיות הזו מפלחת לב. אני מוצאת את עצמי מזילה דמעה או שתיים בעצב עמוק כשאני מאזינה לו, כשדיויד מספר לנו כמה בעלה אוהב אותה אהבת נפש עזה ואיך היא מצידה אינה רואה אותו, הוא אויר בשבילה, והיא רק מחפשת ריגושים בחוץ, מבלי לדעת שהוא זה ששולח לה את הסיגליות ומכתבי השירה, ומתחת לאף שלה היא לא מבחינה שהיא זכתה במשורר הרומנטיקן ביקום. "כן, לפעמים היא כמעט צועקת" , מתוסכלת מן הגבר שישן לצידה בלילות וחי איתה תחת קורת גג אחת, כשהרומנטיקה שהיא כה עורגת לה מבלי לדעת שהוא-הוא הגבר שהיא מפנטזת עליו וכמהה לו, נחשפת רק בפנינו. המספר משתף אותנו בסוף המפתיע והלא צפוי של השיר ש – " כן , זה הוא שכותב אליה. הוא האהוב, הוא חלומותיה ". ההחמצה הזו מכאיבה. הו, כן, כמה שהיא מכאיבה ההחמצה הזו, עתירת הדרמה המוסיקלית והטקסטואלית הזו במנגינה למלים שתרגם יהונתן גפן.
זה גומר אותי הדברים האלה, אני אומרת לכם. אני מתפרקת לגמרי בתוך חמש דקות של שיר, וזאת על אף שאני יודעת את הסוף המר כבר מראש. איכשהו אני בכל פעם מקווה מחדש בסתר ליבי שיקרה איזה נס רק הפעם, והנה עוד רגע הכל ישתנה כשהיא תגלה איזה אוצר יש לה בבית, ולא רק אנחנו. פעם אחת אני רוצה שיתגשם הסוף הטוב בשיר הזה. מגיע להם האושר, לשניהם.
***********************
חלק שלישי ואחרון - במקום סיכום
עכשיו אני לא יודעת איך לסיים את התוכן.. אני מציעה שזה יהיה דיון פתוח על מוסיקה, מה שבא לכם לשתף או להתייחס בתגובה למה שכתבתי, אולי איזו מוסיקה אתם שומעים באוטו, או לאיזה ז'אנר מוזיקלי אתם הכי מחוברים ולמה, האם המלים חשובות לכם או שאתם כלל לא מקשיבים להן ומתמקדים בסאונד כי המוסיקה היא העיקר והטקסט שולי, או עם איזה יוצר סטורי טלר מוסיקלי (ושיר ספציפי שלו) אתם מזדהים
- - - ובכלל, עכשיו תורכם להתבטא באופן חופשי ואסוציאטיבי, לשתף ממה שעולה לכם בראש.
אז הישארו, יהיה מעניין. נדבר על מוזיקה
|
