אובמה נסע וג'ונתן פולארד, המרגל האמריקאי ישראלי, נותר להירקב בכלאו בארה"ב. אובמה העביר מסר של אחדות, של חיזוק מדינת ישראל, של תחושת "אתם לא לבד", של סיוע, של תמיכה, של נתינת כתף, אבל פולארד לא זז מילימטר אל עבר החופש, אל עבר החירות. הוא לא נשם נשימת אוויר מחוץ לכתלים כבר יותר מ-25 שנה. 25 שנה שהוא כלוא. כלוא שם בכלא פדראלי בארה"ב באשמת ריגול חמור.
מדוע נמק פולארד זמן כה רב בכלא? זה שלא שהשארת מרגלים בכלא עד מותם היא חלק מתרבות הפנאי האמריקאית. היא גם לא חלק מאיזושהי אבן יסוד במדיניות הביטחון האמריקאית. מרבית המרגלים אשר ריגלו כנגד ארה"ב לא יצאו מבית הכלא בארון מתים. רק בשנת 2010 שיחררה ארה"ב כ-10 מרגלים רוסים במסגרת עסקה אשר בוצעה עם רוסיה, שאמנם אינה נחשבת מדינה אויב של ארה"ב, אך היא גם לא כוס התה שלה. השתיים אינן חולקות חזון משותף, ראייה עתידית משותפת וודאי שהן לא כרתו ביניהן איזושהי ברית היסטורית.
ישראל לעומת זאת היא דווקא כן כוס התה של האמריקאים, או לפחות של כמה מהם. אותנו הם אוהבים בכוס התה שלהם ומוכיחים זאת כל פעם מחדש. זה לא משנה אם זה בגלל הלובי היהודי, האינטרסים שלהם במזרח התיכון, או סתם כי אנחנו עם סגולה נחמד – לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל, העניקה לנו ארה"ב סיוע בהיקף עצום, עד כי ספק רב מחלחל בי וברבים אחרים באשר לאפשרות קיומה של מדינת ישראל ללא אותו סיוע. אנחנו תיונים רצויים בכוס התה האמריקאי.
זו גם הסיבה שפולארד לא ישוחרר – לעולם. פולארד לא ישוחרר לעולם כי כשיריבים מרגלים- זה מובן. כשחברים מרגלים – זו בגידה. בגידה היא לא מובנת והיא על גבול הבלתי נסלח. בגידה מצד שותף, מצד בן ברית, מצד ידיד אמת, כואבת פי כמה וכמה. כשמדינת ישראל שלחה את פולארד לרגל לטובתה, היא החדירה סכין חדה ומושחזת אל תוך האיבר אולי הכי רגיש אצל האמריקאים – ביטחון המדינה ונאמנות אליה. לא זו אף זו, מדינת ישראל לא שלחה מרגל פלוני אלמוני לבצע את מלאכת הריגול. היא שלחה קצין בצבא האמריקאי, אמריקאי, בעל אזרחות אמריקאית. זה לא סכין שישראל החדירה, זו חרב של הטורי הנזו. האמריקאים זוכרים ולא שוכחים. הם אמנם סולחים, הם עדיין חברים טובים, האינטרסים עודם קיימים, אבל על בגידה כה מרה הם פשוט לא מסוגלים לסלוח. בטוח אני כי המור"ק על היותו של פולארד בוגד ארור בעמו ובמדינתו, עובר עד היום מדור לדור בכלל סוכנויות הביטחון האמריקאיות וכך נשאר לו הטעם המר ללא תאריך תפוגה. אז אחרי כל המרירות והעלבון, המסר שהם רוצים להעביר לנו ולמדינת ישראל הוא אחד, חד וברור – המחיר שאתם תשלמו על בגידה כזאת הוא כבד ואתם לא תזכו לראות אותו משתחרר. לעולם.
מדינת ישראל, לעומת ארה"ב, נתפשת כסלחנית הרבה יותר כלפי הבוגדים שלה וכן, גם לה יש כמה שבגדו. הסיפור של שמעון לוינזון הוא אחד הסיפורים המרתקים, אך גם הפחות מוכרים בציבור הישראלי. כולנו מכירים את וענונו "מרגל האטום", אבל כמעט איש מהאנשים אשר אני פגשתי לא מכיר את סיפורו של שמעון לוינזון. הסיפור בקצרה: שמעון לוינזון היה איש מודיעין בכיר. שירת במוסד, במשרד החוץ, בשב"כ וכמעט בכל סוכנות ביטחונית או ממשלתית יוקרתית שניתן להעלות על הדעת. באפריל 1983 פנה מיוזמתו לשגרירות ברית המועצות בבנגקוק והציע את שירותיו כמרגל תמורת תשלום. הוא ריגל עבורם עד שנת 91' בה נעצר והודה במעשים המיוחסים לו. לוינזון הורשע, נשפט, ונדון ל-, תחזיקו טוב, 12 שנים בכלא הישראלי. הוא שוחרר בשנת 99 לאחר ניכוי שליש! סיכום מתמטי: לוינזון ישב כ-8 שנים בכלא על עבירת ריגול חמור לטובת מדינת אויב. בטוחני שרבים מכם מחזיקים ברגע זה ממש את הראש תוך מבט לא מבין, לא ברור, פולטים איזו אנחת "אנחנו רפובליקת בננות", זרזיפי כעס עולים לכם בנימים, תחושת חוסר צדק עוטפת אתכם, מבעבעת. עכשיו, נסו לדמות מה מרגישים אותם אמריקאים, אלו שהיו שם וראו את הריגול מתבצע בפועל, אלו שהכירו את האיש ואלו שקיבלו בירושה את הסיפור על המרגל פולארד, שקיבל אמון ונתן סכין בגב האומה בחזרה. בגלל התחושה הכה קשה, פולארד, ככל הנראה, לא ישוחרר לעולם.
ולאלו אשר אומרים "אבל זה לא אותו מקרה, אנחנו בני ברית של ארה"ב. פולארד ריגל לטובתנו ולא לטובת אויבים כמו לוינזון", אומר כי הבגידה הכי כואבת היא מצד חברי האמת, מצד בני הברית ולא מצדם של האויבים או הניטרלים. לפעמים בממלכת הצללים צריכים להיזהר דווקא ממי שעומד לידך ולא ממי שעומד מולך. מי שעומד מולך זוכה למבט הנוקב והחשדני שלך. מי שעומד לידך, עוד עלול לנצל את העובדה שאתה לא מסתכל עליו ולבצע מהלך לתועלתו האישית.
משום כך וכדי שמדינת ישראל לא תעז לפזול, שוב, לצדדים, מעבירים האמריקאים מסר חד, תקיף וברור – אנחנו לא מטפלים רק בעשבים השוטים, אנחנו מטפלים בערוגה כולה.
חצי האלף הגיע. עד הפעם הבאה
|