"אתה צריך מישהי אחרת, מישהי שתתחתן איתה, שיהיו לכם ילדים. אני כבר חולה ועייפה, עברתי כבר כמה גלגולי חיים מאז שנולדתי, הרבה סבל וגם לא מעט אושר. הספיק לי.
אתה צריך מישהי שהמשפחה שלך תקבל. מישהי שבאמת תוכל לחיות איתה. קשה לי לראות אותך ככה,את הכאב שלך,אני תוקעת אותך במקום, בקושי יש לי כוח להיפגש, לתת לך זמן. אתה צריך מישהי שבאמת תהיה איתך.
אני כל כך אוהבת אותך, עברנו כל כך הרבה ביחד, אני לא מסוגלת לדמיין את חיי בלעדיך. באמת. אין לי עוד חברים, בטח לא כמוך. יהיה לי מאוד קשה לחזור ולהיות לבד. כל כך התרגלתי אליך, לנוכחות שלך, אפילו לא הפיזית, אלא הפנימית.
אם תמצא מישהי אחרת אני בטח אנסה לשכנע אותך לחזור. אבל תהיה חזק. אל תיכנע, אל תוותר בבקשה, אתה חייב חיים חדשים."
"הראש אומר שאת צודקת וצריך להתרחק, הלב אומר – אינני מסוגל. האם באמת ניתן להשקיט את הלב? אם נחיה עם לב דומם איזה ערך יהיה לחיינו...?"
"עם מישהי אחרת תוכל להביא ילדים, אתי כבר לא..."
"אפשר להביא ילד בהסכם עם מישהי אחרת, הרבה חד מיניים עושים את זה היום, או אמהות חד הוריות."
"לא, ילד צריך שני הורים. לא אחד. תראה אותי, גדלתי בלי אבא..."
"ויצאת בסדר גמור..."
"באמת? ומה עם כל השיגעונות שעברו עליי...?"
"א' שלך גדלה בלי אבא.... והיום היא חיילת, מקסימה וחכמה"
"היא גדלה איתך. אתה היית בשבילה כשהיא הייתה ילדה. אתה ליווית אותה יחד איתי. בזכותך היא ראתה שיש אנשים טובים בעולם, שיש במה להאמין....תמצא מישהי, אפילו אני אעזור לך למצוא. תאהב אותה, תחיו ביחד, תביאו ילדים. כשאתה איתי אתה לבד רוב הזמן. אני מתעייפת מהר מדי, זה כבר לא כמו פעם. אני רואה כמה קשה לך, וזה עושה לי קשה... בבקשה, תהיה מאושר"
"אבל את השורשים שלי. דרכך למדתי לראות את העולם, את הטבע, את כל מה שמסביב."
"אז עכשיו תורך להעביר את זה למישהי אחרת, יקר שלי. בבקשה, תהיה מאושר. בבקשה"
--------------------
אבל את האדמה שלי. את הארץ שלי. האם אפשר לעזוב את ארצנו ולעבור לאחרת? כן,אפשר,ברור שאפשר. עושים זאת כל הזמן... את עשית זאת לפני שנים כשהגעת לכאן בלי כלום, רק עם ילדה קטנטנה. אבל אם זו הארץ שנפשנו נקשרה בנפשה וליבנו בלבה, האם אז נוכל לעזוב גם כן?
כן נוכל, אבל ליבנו תמיד יישאר שם, מעבר לעננים ולים.
דרכך למדתי לאהוב מחדש את הארץ הזו,את האדמה הזו, דווקא משום שאת כל כך אוהבת אותה,למרות שהגעת ממקום לגמרי אחר ומתרבות לגמרי אחרת. רק כאן אפשר לראות כל כך רחוק וכל כך שקוף,את נהגת לומר.
איתך גיליתי את הארץ הזו ואיתך נקשרתי אליה- אל יערות הכרמל, אל פסגת התבור, אל שממת המדבר.
איתך חזיתי כיצד הארץ הזו סופגת את דמן של בחורות צעירות שנפלו בפיצוץ וכבר לא קמו יותר.
איתך טיילתי בשדות דגן ירוקים עד האופק, בין אזעקה אחת לשנייה.
וכששמעתי אותך שרה 'ועינייך לפעמים כה נוגות. עוד שדות פורחים יש לפנינו, עוד הרים גבוהים וצונני פסגות' בקול רוטט גם ליבי רטט.
וכך גם עם "בנאדם, כמו עץ שתול על מים, שורש מבקש,בנאדם, כמו סנה מול השמים, בו בוערת אש"
"ואז כשנתכסה בין החולות בחושך, וספר הדברים בחושך יתכסה, תגידי לי מילים יפות מבכי ואושר, כן הוא אהב אותי האיש הזה"
"עוד יש מפרש לבן באופק, מול ענן שחור כבד. כל שנבקש לו יהי"
"עדיף לרוץ לאש, לדרוש, לא לבקש. ממה את מפחדת?"
ועוד שירים ומשפטים ומילים שיחד איתך הפכו להרבה יותר מרק שירים ומילים. הם הפכו לחיים שלנו, הם ליוו אותנו, אותך, ואותי איתך.
כן, אוכל אולי למצוא מישהי, טובה,נחמדה,חמודה וחייכנית,כזו שכולם יכירו ויאהבו, היו כאלו בעבר. היו אפילו כאלו שהשאירו צביטה בלב, שהשאירו חותם כלשהו של רגש.
אבל האם אוכל לעמוד גם עמה על הר התבור, ולראות רחוק ושקוף? האם אוכל גם איתה לרוץ אל האש, ולהתכסות בין החולות והחושך, האם אוכל גם איתה לבעור כמו סנה מול השמיים, לנצח לבעור, לעולם לא להתפורר, האם אוכל גם עמה להאזין למדבר?
אוכל, אולי. אבל את תמיד תהיי שם גם. בקולך המרטיט וליבך הגדול.
האם נעזוב ונוותר על הארץ שנפשנו כה נקשרה בליבה, גם אם כל כך קשה לחיות בה, גם אם היא כבר חולה,ועייפה,ועברה כל כך הרבה תלאות, וגם אנחנו עברנו כל כך הרבה תלאות עמה?
נעזוב ונקום, לארץ אחרת? חדשה יותר, יפה יותר, מזמינה יותר. ארץ של אפשרויות בלתי נגמרות. שבה השמיים הם הגבול.
ארץ מקסימה, ענקית,שיש בה כמעט הכל, ארץ שאהובה ואהודה על כולם.
אבל לא רצים בה אל האש, ואין בה סנה בוער, ואין בה מקום שממנו רואים כל כך רחוק ושקוף, ואין בה שורש, שממשיך להכות ולצמוח מטה, גם אם העץ שמעליו כבר יבש ומט ליפול. |
