במשפחתנו הקטנה התגלעה מחלוקת, הילד רצה לים בת הזוג למדבר – ומכאן קצרה הדרך לים המלח ומדבר יהודה. החום המדברי העלה הזיות או שמא סימני חיים:

1. סימן ראשון - עין פואר (עין מבוע): בשנות השבעים הגה שר החוץ דאז את אחת מתכניות השלום הראשונות עם הפלסטינים שקרויה על שמו "תכנית אלון”. על פי התכנית יוקמו ישובים יהודים מסביב ליהודה ושומרון על מנת להשאיר לנו נכסים אסטרטגים החיוניים לקיומנו ושאר השטח על תושביו (רוב רובו של יהודה ושומרון), יסתפח לירדן כקונפדרציה. וכל הסקירה המייגעת הזאת נועדה כדי להסביר את קיומו של כביש פתלתל בתפר בין מדבר יהודה לבקעה שנקרא על שם יוזמו "כביש אלון" שעליו ישוב קטן הנקרא גם הוא על שם אותו יגאל "אלון" – שם נמצא אותו נווה מדבר עין פואר בערך במרכזו של ואדי קלט. המעיין וזרימת המים אכן מרשימים, אך האטרקציה האמתית היא מגוון "בעלי החיים" שהגיעו למקום. ישראלים, ערבים, מתנחלים, בדואים, חרדים ובעיקר פלסטינים יצרו ממש תמונה חייה של חזון הנביאים. נשבע לכם שראיתי חמור לבן מסתובב בנחת ללא בעליו. אבל לפני שיצאתי מגדרי הבחנתי בכיתה של חיילי צה"ל חמושים, ולא יכולתי שלא לתהות האם בפסטורליה שתיארו הנביאים לא היו אותיות קטנות ששכחנו לקרוא.

   
   

   
   

   

   ועבדאללה אז ישב עם כץ?

   
   

2. סימן שני – קאסר אל יהוד – במהלך הנסיעה באזור נתקלים לא פעם בשלט "ארץ המרדפים" זכר לתקופת הפדאיון ממלחמת ששת הימים ב-67 עד ספטמבר השחור בשנת 70. אז הגבול הירדני בבקעה היה המוצא לפיגועים של הארגונים הפלסטינים. כתוצאה מכך נזרעו ב"שדות" הסמוכים לנחל הירדן מוקשים, והשטח הפך לשטח צבאי סגור. בחישוב פשוט אפשר לומר שכ-43 שנה האזור הוא אחד השטחים המנוצלים בצורה הכי גרועה בארץ. שכן מדובר באזור בעל חשיבות מרובה – לנו היהודים משום שבו חצו בני ישראל את הירדן, ושבו עלה אליהו הנביא בסערה השמימה. אבל האזור חשוב פי כמה לנוצרים משום שבו טבל יוחנן את ישו (מה שנקרא בפיהם ההתגלות) – עובדה זניחה שהופכת את המקום לשלישי בחשיבותו לעולם הנצרות. זאת הסיבה שלפני שנשתלו באזור מוקשים הוא היה ידוע בשם "ארץ המנזרים" (היום אפשר לקנותו ארץ המנזרים הנטושים). בצד הירדני לעומת זאת המנזרים לא קמלו, אלא המשיכו לפרוח "ולהצמיח" מנזרים חדשים. לקראת ביקורו של האפיפיור בשנות 2000 הסכימה המדינה לפתוח צוהר בשדה המוקשים כדי לפתוח את אתר הטבילה בחלקו המערבי של הירדן.

   מדובר במראה מפעים, רק 4 מטרים רוחב הירדן במקום מפרידים בין הצד הישראלי לצד הירדני, וצליינים משני הצדדים נמצאים ממש במרחק נגיעה, ושותפים לאותה חוויה דתית. לאחרונה החליטה ממשלת רוסיה לבנות עיר לצליינים האורתודוכסים בצד הירדני. עם כמות האוליגרכים היהודים והקשרים שלהם לשלטון הרוסי, אפשר להרחיב את שטח העיר הנבנית מעט מערבה על ידי הפשרת שדה מוקשים. במקרה הזה העיר תוכל לספק חוויה נוספת מלבד טבילה – גם שחזור של חציית בני ישראל את הירדן, אך חשוב מכך התגלות דתית של שלום בינינו לערבים.

   באתר קאסר אל יהוד בולטים פסיפסים של יונה לבנה, שמסמלת את ישו, ופעם בשנה בטקס ההתגלות מפריח הפטריאך לאוויר יונה לבנה. אחרי שצפינו במחזה החלטנו לנוח בפינת הישיבה, שואלים את עצמנו האם בכל זאת היונה הלבנה תביא את השלום? כשהבטנו לאוויר ראינו להקת יונים לבנות שכנראה גדלה מטקס לטקס, כשהנמכנו מבטינו לפינת הישיבה ראינו לאכזבתנו את הלשלשת שלהן. עדיין לא בטוח אם היונים יביאו שלום, אבל ברוך השם, חרא הן כבר מביאות.

   
   

   

   האם היונה בכל זאת תביא את השלום?

   
   

3. סימן שלישי – ים המלח: אחד האמצעים המרכזיים להפחתת העוינות בינינו לשכנינו, הוא יצירת מיזמים כלכליים משותפים. פרויקטים שבשל גל האלימות והשנאה ננטשו על המדף.

   בדרך לים המלח אנחנו שומעים את קובי פרץ בקולי קולות כאילו היינו במרכז בת ים. להפתעתנו מקור המוזיקה הוא מכונית פלסטינית. האם המרחק בינינו לפלסטינים קטן בהרבה ממה שמתארים אותו? בחופים המוסדרים בצפון ים המלח יש נוכחות מרשימה של מכוניות פלסטיניות לצד מכוניות ישראליות. האם זה מרמז שיש אפשרות של חיים אחד ליד השני? האם זה מרמז שיש סיכוי שנתיב השנאה שאפיין את השיח הישראלי פלסטיני יחלוף?

    

   המפגש עם ים המלח מעלה הרהורים הרבה פחות אופטימיים – אי אפשר להימלט מההבחנה שים המוות גוסס. ים המלח מאבד יותר ממטר בשנה – וחלק ניכר ממנו כבר מיובש. ההחייאה היחידה שיכולה להציל אותו היא הזרמת מי ים מה שמכונה בפינו "תעלת הימים”. (ההצעות חלופיות לא יכולות אפילו לדגדג את כמות המים הרבה שאובדת כל שנה). הפרויקט המרכזי שעומד על הפרק הוא "המסלול הדרומי" שאמור להזרים את מימיו של ים סוף, דרך ישראל וירדן אל ים המלח. לפרויקט יש מטרות נוספות כמו – יצור חשמל, התפלת מים, ויצירת מקומות תעסוקה ותיירות בערבה. בשנת 2013 אמורות להסתיים הבדיקות לגבי ההשלכות הסביבתיות של הפרויקט כמו כיצד ישפיעו מי ים סוף על ים המלח. במידה והתוצאות יהיו חיוביות אמור להתחיל פרק הניסיון. תוצר לוואי של הפרויקט הוא שיתוף פעולה חסר תקדים עד כה בין ישראל לירדן. אולי בכל זאת שווה להשלים עם שכנינו – אם לא בשבילנו אז לפחות בשביל ים המלח?

   
   

   

   אם לא בשבילנו לפחות בשבילו.