מתוך ההקדמה

"כשהייתי צעיר לימים, תלמיד בבית ספר יסודי, רגילים היו לומר לי מורי, גרמנים וצ'כים: 'הסתכל בתרנגולת הזאת, כשהיא שותה. אין היא לוגמת לגימה בלי שתרים את ראשה למעלה, לקראת השמים, כדי להודות ולברך. אל תעשה אף צעד אחד בחיים, בלי להודות, בלי לברך'. לא ידעתי אז, כמה קשה יהיה בזמננו, זמן השואה ומחנות הריכוז, לברך ולהתפלל. אך שמרתי תורה זו של מורי ונדמה לי שלא עשיתי צעד מכריע בחיי, בלי לזכור סיפור זה על התרנגולת ובלי לנסות להרים את ראשי לשמים ולהודות. וכעת כשזכיתי, אחרי שעברתי את גיל 85, לגמור את הספר הזה, בוודאי עלי להודות ולברך על המוגמר".(עמ' 5 )

ניקולאוס קוזאנוס(1401- 1464)  

'התיאולוגיה השלילית': כדי להכיר את השורשים ההיסטוריים של תורת קוזאנוס, ולהשוות את שיטתו עם קודמיו, נזכיר את 'התיאולוגיה השלילית' ששורשיה בפילוסופיה היוונית. כבר אצל אפלטון מתבלטות מגמות בכיוון זה, שאנו יכולים להכיר את אלוהים רק דרך השלילה".(...)פלוטינוס: אבי האסכולה האפלטונית החדשה טען: אלוהים, באשר הוא מעבר ל'יֵש', אינו יכול להיות מוכר דרך החיוב...". הנציג האחרון הגדול של האסכולה, פּרוֹקלוֹס, אומר שאפילו היינו חפצים לשתוק לגמרי על אלוהים, היה בשתיקה הזאת יותר מדי מן החיוב. אלוהים הוא 'המחוסר שם', ואין האדם, באמצעי ההכרה שלו, יכול להכירו, רק באכסטאזה המאושרת.". 'אי הידיעה המלומדת': קוזאנוס מקבל את התיאולוגיה השלילית הזאת, אך הוא מוסיף, שאלוהים נותן את עצמו להכרתנו להכירו כבלתי מושג. ההבדל בין קוזאנוס לקודמיו הוא שאיננו מחפש את המוצא מן החולשה של התבונה האנושית באכסטאזה מיסטית, אלא דווקא בהכרה המלאה של החולשה הזאת...את הידיעה על אי ידיעתנו".(עמ' 23- 24). לאי הידיעה המלומדת שני פנים: לגבי אלוהים היא אי ידיעה יודעת, ולגבי הניסיון היא ידיעה בלתי יודעת. הניסיון טומן בחובו ידיעה אמיתית, בתנאי שהאדם יזכור תמיד את האופי של הידיעה הזאת, דהיינו שהיא תמיד ידיעה בדרך, לקראת מטרה שלא תושג אף פעם".(עמ' 47)   

הפילוסופיה של ראשית תקופת התחייה

א. ניקולאוס קופרניקוס(1473- 1543)

זיעזע בספרו 'על הסיבוכים של הגופים השמימיים' את תמונת עולמו של האדם. כדור הארץ חדל להיות מרכזו של העולם, כפי שהיה בימי הביניים, ונעשה כוכב לכת בתוך עולם אינסופי וריק".(...)"בשביל האדם של אותם הזמנים הייתה הריסת השקפת העולם של תלמי על ידי השקפת העולם של קופרניקוס 'גירוש שני מגן עדן'(ל. ציגלר).(ב. פסקאל:"הדומייה הנצחית של חלל אין סוף זה אימה היא לי"). "הפילוסופיה של הזמן החדש ענתה על האתגר של הגירוש מגן עדן בכך שיצרה בשביל האדם מרכז חדש במקום כדור הארץ...ה'אני' של האדם, וזהו בעצם ההישג הפילוסופי של הזמן החדש מדיקארט ועד קאנט והבאים אחריו...תהליך ארוך שהיה כרוך בהיאבקות קשה."(עמ' 51-52).

ב. ההומניזם האיטלקי

"בין המאורעות שהביאו לידי המעבר של הפילוסופיה מימי הביניים אל הזמן החדש עומדת במקום הראשון הפריחה של הלימודים הקלאסיים על ידי המגע הקרוב של המערב, ובייחוד של איטליה, עם יוון הקלאסית...והתופעה הראשונה הייתה התחדשות הומניסטית של הפילוסופיה העתיקה, הקלאסית"(...)"וכאשר פנתה הפילוסופיה של ימי התחייה נגד המסורת השלטת, פנתה בעיקר נגד אריסטו,(אשר לפי תורתו האישים הפרטיים הם העצמים הראשונים, ואילו העניינים הכלליים הם רק שניים במעלה) ובניגוד לו הרימה על נס את אפלטון(אשר לפיו השכל והרצון הן שתי הכנפיים שבעזרתן מתרומם האדם אל אלוהים)".(...)"אפלטון נותן בידינו, לפי פיצ'ינו, את טעמי התבונה אשר בעזרתם נוכל להילחם בכפירה".(עמ' 53-54)

ג. הסינקרטיזם- פיקו דה לה מיראנדולה(1463-1494)  

יסוד אחדות שכל האדם בכל תגליותיו....שיטה פילוסופית לפיה כל הדתות, כל הפילוסופיות הן התגלויות של הרוח האלוהי האחד...הניגודים הם רק פרי אי הבנות של המסבירים".(עמ' 55-56). פיקו טען: "האדם הוא מרכז הבריאה, הבריח התיכון המקשר את כל הטבע של הנבראים. האדם קרוב בפנימיותו לעולם השמיימי, לו ניתן האור של הרוח להסברת כל היקום".(עמ' 57 )

[מתוך: ש.ה.ברגמן, "תולדות הפילוסופיה החדשה מניקולאוס קוזאנוס עד תקופת ההשכלה", מוסד ביאליק תש"ל, הדפסה רביעית, תש"ן]