כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    0

    המתנה שקיבלנו ואיננו יודעים מה לעשות בה

    6 תגובות   יום חמישי, 4/4/13, 10:03

    קיבלנו מתנה ואיננו יודעים מה לעשות בה - אנחנו חיים בממוצע למעלה משלושים שנה יותר מאשר הסבים שלנו, והנכדים שלנו אף צפויים להגיע לתוחלת חיים של 100. בו בזמן, תקופת הזקנה הגריאטרית הולכת ומתקצרת. רובנו נסבול מהתנוונות גריאטרית מגבילה רק בחודשים האחרונים של חיינו, שכן הרפואה כבר יודעת כיצד להכיל את הבעיות הרפואיות שלנו במצב נשלט.


    איננו יודעים מה לעשות במתנה זו שקבלנו מאחר ואנחנו מתייחסים לשנות החיים שנוספו לנו כתוספת גילית. איננו מבינים שהמשמעות של המתנה הזו היא אינה רק כמותית - יותר שנות חיים –אלא בעיקר, איכותית - מתהווה תקופת חיים חדשה. במהפך הזה טמון פוטנציאל שאם נבין את משמעותו הוא יוכל להפוך על פניהם  היבטים חשובים של עולמנו – האישי, החברתי, הכלכלי והפוליטי. 
    אך בשלב זה זהו עדיין רק פוטנציאל - אם לא  נדע להפעיל אותו נמשיך לראות הרבה אנשים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם בשנים שנוספו להם, ושהחברה לא יודעת מה לעשות איתם.

    זוהי אינה הפעם הראשונה שנוצרת תקופת חיים חדשה בחיי האדם. מעוגנת בנו התפיסה שיש לאדם שלוש תקופות חיים – ילדות. בגרות וזקנה. בחברה המסורתית גיל הילדות היה מסתיים  בגיל 13, הבגרות נמשכה מגיל זה ועד 35 או 40, והגיל השלישי, הזקנה, היה קצר מאוד שכן תוחלת החיים הממוצעת לא הייתה הרבה מעבר לכך. 


    אולם בעקבות המהפכה התעשייתית, כשהלכה וגברה הדרישה להשכלה גבוהה יותר, ונדרשה הארכה של שנות לימוד נוספות כהכנה לתקופת הבגרות, נוצרה ההכרה בנעורים כתקופת חיים נפרדת מהילדות מחד ומהבגרות מאידך. היא הוכרה כתקופת חיים שהיא  שונה מנטלית, התנהגותית, ודימויית, וכתקופת חיים שיש לה תפקיד חשוב בקידומה של חדשנות חברתית.


    כפי שהכירו בזמנו בנערות כתקופת חיים נפרד מילדות ומבגרות כך עלינו להתחיל ולהתייחס  לשנים שנוספו לנו בין הבגרות לזקנה כתקופת חיים חדשה שיש בה פוטנציאל ייחודי משל עצמה לאדם ולחברה. אין כל הגיון בכך שנמשיך לתפוס את חיינו בתקופה זו כתהליך הדרדרות לקראת הזקנה ובכך נהיה כולאים את עצמנו בנבואה שמגשימה את עצמה.


    לתקופת חיים זו אין עדיין שם ההולם אותה. אני מכנה אותה כאן בשם זמני בלבד – תקופת הבגרות השנייה, או הבגרות המאוחרת. זהו מבחינתי רק פיגום מושגי הכרחי, עד שתיווצר הבנה טובה ומבוססת יותר על תקופת חיים חדשה זו וימצא לה שם מתאים יותר.


    סביב הזקנה והטיפול בזקנה נבנה והתבצר ממסד שלם שמקיים ומעצים את עצמו, והוא זה שמספק לנו את הגדרת עצמנו ומה שעובר עלינו בגילים אלה דרך בעיות הזקנה. הוא גם מגדיר את הפתרונות שאנו לכאורה צריכים לספק לבעיות אלו. הארכת תוחלת החיים נתפסת במשמעות של שוק הולך וגדל של זקנים שצריך לטפל בהם ולספק את צרכיהם.


    כמו כן, משעה שאדם יוצא לפנסיה הוא נתפס כמי שמעתה הוא רק בבחינת מי שצריך לגמול לו על שנות עבודתו. מעתה הוא גמלאי, והגמלה קובעת את האופן בו אנו תופסים את עצמנו בגילים אלה, ואת האופן בו אחרים תופסים אותנו. 


    אך המכשול העמוק יותר להכרה בתקופת החיים החדשה שנוספה לנו היא העובדה  שאין לנו עדיין שפת מושגים לחשוב דרכה על תקופת חיים חדשה זו כנפרדת ובעלת ייחודיות משל עצמה. השפה שבאמצעותה אנחנו חושבים על עצמנו עדיין תקועה במושגים הישנים, ואין לנו מושגים חדשים לחשוב ולפעול דרכם. לכן אין פלא שאנו כחברה וכאינדיבידואלים מתקשים בהבנת מהותן של אותן שנים שקבלנו במתנה, ומתקשים להשתחרר מהדימוי של המדרון לעבר הזקנה והמוות.


    אנשי הרוח, שמקדימים אותנו בדרך כלל בהבנת מצבים חדשים, מתארים את תקופת הבגרות המאוחרת כתקופה שמתאפיינת בסוג מאוד מסוים וחדש גם להם של  יצירתיות אישית, הכרות אישית חדשה של האדם את עצמו, ושלמות אישית מחודשת.

    עתה, האדם כבר משוחרר מתפקידי ההורות ותכתיבי קידום הקריירה שהכתיבו לו את דפוסי החשיבה וההתנהגות שהחברה מצפה ממנו. לכן דווקא בתקופה זו יכולה להתרחש קפיצת מדרגה בהתפתחות האישית שלו וביכולת שלו לתרום תרומות חדשות להתקדמות החברתית, הכלכלית והתרבותית.


    אך על מנת שנוכל להפיק את מלוא העוצמה הטמונה בתקופת הבגרות המאוחרת אנו חייבים לעבור טרנספורמציה תפיסתית והתנהגותית שהיא הרבה מעבר למה שמציעים לנו עתה - עיסוק בתחביבים דוגמת ציור ופיסול, ללמוד נושאים חדשים או שפות חדשות, ולשמור על ערנותו של המוח שלנו בגיל מתקדם על ידי אימון מוחנו בתרגילי זיכרון ופתרון תשבצים. כל אלה חשובים ביותר, אך הם אינם מספיקים.


    מה שנדרש עתה ממי שרוצה לחצות את המדבר התודעתי הזה ולהגיע אל הארץ המובטחת של תקופת הבגרות השנייה הוא להתחיל בתהליך של  reframing אישיותי מורכב וממושך, אותו ניתן להשוות רק לתהליך אותו צריך לעבור מהגר לארץ חדשה. 

    

    הגירה מוצלחת מחייבת את המהגר לרכוש שליטה לא רק בשפה חדשה אלא גם בהרגלי חשיבה והתנהגות חדשים, שיחליפו את אלה שעוגנו בו עד כה ולסגל לעצמו גישה חדשה לסביבתו. אלה הם תהליכים שרבים מהמהגרים לא מצליחים לעבור אותם בהצלחה, אך אלה שמצליחים בך, מביאים תועלות מיוחדות לחברה אליהם היגרו ואף לשנות אותה. ובמקרה שלפנינו גם לסמן את הדרך לאלה שיחצו את המדבר הזה בעקבותיהם.

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/6/13 10:23:
      תודה לאביאן, רותי, אילנה, יואב ושושי על תגובותיכם. מה שרציתי להדגיש בפוסט זה הוא שהמחקר שאני עשיתי ועדיין ממשיך בו על תקופת חיים זו לימד אותי שהיא שונה באיכויותיה הקוגניטיביות והרגשיות מתקופת הבגרות המוקדמת (שאצל רבים סיומה מומחש עם היציאה לגמלאות, אך גם מתקופת הזקנה הגריאטרית. אי ההבחנה הזו והעמקה במה שעובר עלינו בתקופת חיים זו מנקודת מבט זו גורמת לרובנו לראות בה כתחילתה של תקופת הזקנה ולבזבז אותה כשאנו כלואים בתפיסה זו. ואגב, שושי, מה שאני מתכוון אליו ועוסק בו בהקשר זה הוא שונה מאוד מקבוצת ה- Immoratality שמי שהביאה אותה ארצה הייתה רעייה שטראוס. אין כאן שום מיסטיקה ואמונה בחיים נצחיים. אלה דברים המבוססים על מחקר וממצאים מדעיים, בעיקר בהקשר לשינויים הקוגניטיביים המתרחשים בנו כשאנו מגיעים לתקופת חיים זו.
        19/4/13 13:28:

      צטט: אביאן 2013-04-04

      הנתון הזה, שאנחנו חיים בממוצע 30 שנים יותר מהסבים שלנו נכון אבל מטעה. הוא נובע מזה שתמותת תינוקות מאוד נמוכה בימינו לעומת מה שהיה לפני יותר מ 50 שנה. זה מעלה במאוד את הממוצע. אבל, זה לא שאני אחיה 30 שנה יותר מסבתי שנפטרה לפני 4 חודשים בגיל 102....

      אביאן, יש חישובים אקטואריים של תוחלת החיים של מי שכבר צלח את החיים עד גיל מסויים. ואולי גם אתה תחיה מעל הממוצע. ליתר ביטחון, עדיף שתיערך.
      לפני שנים היתה קבוצה שבראשה עמדה רעיה שטראוס, ונקראה Immortality. כפי שהבנתי, הרעיון היה לפעול כאילו שיש זמן ולא לחשוש להתחיל דברים חדשים.

        6/4/13 14:13:
      כהרגלך, גשטאלט של עונג ותבונה לקריאה ואתגר לתודעה, תודה
        5/4/13 15:33:
      נפלא. פוסט מעורר מחשבה.
        5/4/13 14:17:

      פוסט מעולה, שמאיר את תקופת הבגרות השנייה, שאכן היא עלומה, ולא מדוברת כמו קודמותיה.. כי "בתרבות השייכת רק לצעירים", זקנה וזקנים הם לא ממש נושאים שעל סדר היום.. , אך הזקנה ממתינה בשקט ובסבלנות לכווולללםם ..

      ולכן, המחשבה והדיבור עליה, עשויים אולי להמתיק את שנותינו.. כי אין טעם בתוספת השנים (ל"מתנה", כפי שכינית) , לכשעצמן אם אין בהן הנאה, שגשוג והתפתחות. הדימוי שהצעת, המשווה בין מעבר תקופות בחיים, למעבר והגירה בין ארצות ותרבויות, הוא נפלא בעיני, ומאפיין, לא רק את המעבר לזקנה אלא אפילו את המעבר מגיל 20, ל 30, וכן הלאה.. מ- 30  ל- 40..

      כל עשור ואולי אף פחות מכך.. המציאות רוטטת ומשתנה כל הזמן.. היא אינה צורה מוגמרת.. וכל עוד אנו מסוגלים לשמור על הרטט הזה, בתוכנו, ובסינכרון גם עם הסביבה אז.. - דיינו!

      ( :

      רות בלום

        4/4/13 17:05:
      הנתון הזה, שאנחנו חיים בממוצע 30 שנים יותר מהסבים שלנו נכון אבל מטעה. הוא נובע מזה שתמותת תינוקות מאוד נמוכה בימינו לעומת מה שהיה לפני יותר מ 50 שנה. זה מעלה במאוד את הממוצע. אבל, זה לא שאני אחיה 30 שנה יותר מסבתי שנפטרה לפני 4 חודשים בגיל 102....

      הבלוג של צבי לניר

      על החשיבה, ה- Web ומה שמסתתר ביניהם. ועל מה שרואים משם ולא רואים מפה.

      פרופיל

      לניר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      הפוסטים שלי כולם

      פוסטים