0
| נורא קל להרגיש. לי לפחות. מגיל נורא צעיר התחלתי לכתוב רגש מגיל נורא צעיר התחלתי לדבר אהבה. אני נזכרת בבני זוג שהיו לי, בימים בהם המילה זוגיות לא הייתה אפילו באוצר המילים שלי. אז קראתי להם ״חבר״. אבא שלי היה אומר לי:״ מצאי לך חבר, לא בעל״, ורק בשנות העשרים שלי לקראת סופן הבנתי על מה דיבר. החברים בחיי היו חברים אהובים זמניים. חברים לעשייה של כיפ. נורא כיפ כשטוב, נורא כיפ לאהוב אישה יפה וגבר יפה. כן. היה לנו כיפ. וברגעים של קושי היינו נצמדים קרוב קרוב במעין סימביוזה חולנית שרק העצימה את הקשר. ואז היה כיפ לחזור לימים שקטים של יחד. וכך זה היה. צמוד צמוד בכאב ורחוק ביומיום. וזה עבד מצויין. אבל היכן הם.. הזוגיות האחרונה המשמעותית מאוד שהייתה לי קיעקעה אותי מהר מאוד לתפקיד האישה המסורתי. לא הייתה לי בעיה עם זה. אהבתי להיות האישה הזו לצד הגבר הספציפי שבחרתי לי שידע להיות טוב לי, שידע לאהוב אותי כפי שרציתי שיואהב. היחד לא היה סימביוזי ולא חולני, אולי משום כך גם החזקנו 4 שנים של אהבה ותשוקה שלא נעלמה לרגע. אבל.. היכן הוא.. בימים שבו הלב רגוע, כמו עכשיו, אני מחפשת את הדרך לעשייה. לצאת מעצמי. למקסם את היומיום. הבנתי שהדרך לשם לא סתם כפי שאומרים, מתחילה בצעד. עשיתי מנוי לסיפריה ולמוזיאון והחלטתי להעשיר את חיי אם לא בחבר אז במילים. כשאני חושבת על זה.. יש לי זוגיות כבר כמעט 5 שנים עם דה מרקר.. מעניין.. ואולי הפיתרון זה בכלל למצוא גבר שרק יכתוב לי. כך או כך.. אני מבינה שהכל זה הבל הבלים. רגש שנזרק ואיננו. מילים שנכתבות ונשכחות. אנשים ומילים. מילים ואנשים. ואולי.. זה העניין.. אנחנו לא קיימים באמת. אנחנו יוצרים שום כלום משום כלום. ואולי.. רק ילד שיהיה לי יתן לי תחושה של קיימות. ואולי לא. עשייה שקופה במרחב הווירטואלי/ במרחב המציאותי. עשייה שקופה שמאיינת אותי |