כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    0

    האלמן האלמנה והמקרר הסורר

    3 תגובות   יום שישי , 5/4/13, 00:03



    1.4.2013

    האלמן האלמנה והמקרר הסורר

     

    כאשר נפגשנו מַתִּי היה אלמן ואני – אלמנה. המוות הוא חלק מהחיים ולכן אך טבעי היה שאשתו, עליה השלום, ובעלי, עליו השלום, ייטלו חלק בחיינו המשותפים. מהר מאד עלה הצורך בשם מתאים לאשתו, זיכרונה לברכה, ולבעלי, זכרונו לברכה. בתחילה נקבנו בשמותיהם, אלא שזיכרונם (לברכה) עלה לעיתים תכופות ונדמה היה שכלל לא הלכו לעולם שכולו טוב והם עשויים לצוץ בכל רגע. כך נולדו הכינויים "המנוחה שלי" ו"המנוח שלי," יתכן, בבלי דעת, כדי להזכיר לעצמנו שהמקום שיתפסו בני זוגנו המתים בחיינו החיים תלוי במה שנאפשר להם. עלי לציין לטובה את התנהגותה המנומסת של "המנוחה שלו", מנוחתה עדן, אשר בחרה להישאר בלונדון באנגליה הקרירה והרחוקה (אפשר להבין אותה)  ולא הטרידה אותנו.  הלוואי שיכולתי לומר זאת על "המנוח שלי", מנוחתו עדן, אשר היה שובב גדול בחייו, ולא פחות – במותו. היה לו מה לומר על האמן שהכנסתי לחיי, והוא אמר גם אמר.

    הכל החל בשבת הראשונה שלנו בשעת אחר הצהריים, היה שקט, הגבר עדיין ישן, מזגתי מים רותחים לכוס בן ז. של קפה שחור, חייכתי ואמרתי לעצמי – "זה בסדר, זה יהיה בסדר, זה האיש". באותה שניה התפוצצה לרסיסים הכוס שבידי, המטבח היה מרובב כתמי קפה ושברי זכוכית, לי לא קרה דבר. הרמתי מבטי למעלה ואמרתי - "אֵלִי, בחייך, תניח לי".
    זמן קצר אחר כך פתח מַתִּי את דלת המקרר שרטן בטרטור נרגן, האור הפנימי הבהב, קרץ אליו, נשמע קול נפץ, האורות בבית כבו, והמקרר נפח את נשמתו בתרועה מתריסה. מַתִּי הביט בי בעיניים שואלות, שוב הרמתי מבטי אל המנוח שלי - "בחייך, תניח לי". שיחקנו קצת עם התקעים והשקעים והמקרר חזר לפעולה תקינה, אלא שגניחותיו ואנחותיו המשיכו ללוות את ארוחותינו, ומפעם לפעם החשמל "קפץ" הבית הוחשך והמקרר שבת ממלאכתו. בבדיחות דעת, שיותר משמץ רצינות היה מהול בה, תהינו אם נשמתו של "המנוח שלי" התנחלה במקרר.
    אותו מקרר נרכש זמן לא רב לפני פטירתו של בעלי ומעשה רכישתו היה יוצא דופן במשפחתנו כיוון שאני החלטתי שנדרש מקרר חדש, קבעתי את הדגם ואף קניתי אותו. המנוח שלי הופתע מנחישותי לבחור בעצמי ואף להתעקש על מקרר שלא היה מקובל עליו. הוא היה הקניין הבלעדי בביתנו ונהג להפתיע אותי ברכישותיו העצמאיות ששימחו את לבבי בתחילת דרכנו, אך הרגיזו אותי מאוחר יותר, כיוון שבדרך קבע הוצבתי בפני עובדות מוגמרות. באופן משונה למדי רכישת המקרר הפכה למעין הכרזת עצמאות פרטית שלי, ביני לבינו נרקמה מערכת יחסים של הבנה הדדית. מדי בוקר ברכתי אותו והוא גמל לי בגל קור משובב נפש ובקוביות קרח שהשתקשקו בעליצות מתוך "הקיוסק" שלו.
    עכשיו שאלתי את עצמי אם נשמתו של "עליו השלום" שלי, הצרורה בצרור החיים, מנסה להגיע אלי בתדר של המקרר.
    חודשים מספר לאחר מכן החלטתי לעזוב את הבית הגדול ולעבור לגור בדירה הצופה אל הים בשכונת עג'מי ביפו. מַתִּי התחנן שלא ניקח איתנו את המקרר. ברור שהתעקשתי. כשהגענו ליפו התברר כי למרוות המדידות, המקרר רחב מדי, ואינו "נכנס" לגומחה שיועדה לו. הג'ינג'י שלי רתח באדום בהיר. הסבלים פרקו את הפאנלים מהרצפה – ונמצא
    הסנטימטר החסר. שלושה גברתנים דחקו בכוח את המקרר למקומו. ידעתי שאינו מאושר. הוא לא היה עובר לגור בעג'מי, הוא בכלל לא אהב ים. ואכן הוא המשיך לחרחר ולהרעיש ולהביע את דעתו הנחרצת על חיי שלבשו צורה שלא הלמה מקרר נירוסטה מבהיק. כשהגזים ב"הקפצות" החשמל עד כדי איום על מערכת היחסים הטריה שלי, הגיע טכנאי
    שקבע כי המתקן המייצר את קוביות הקרח גורם לקצר חשמלי ופרק אותו. משפורק המקרר מנשקו השתרר בחיינו שקט חשמלי, מלווה ברטינות שהפכו לרחש רקע.
    מאוחר יותר עברנו לגור בבת-ים. הפעם נעניתי לבקשה, ניסיתי להיפטר מהמקרר הסורר, אך בבתיהם של הקרובים לי לא נמצאה נישה שיכלה להכיל אותו, והוא נדד איתנו לבת-ים. המקרר לא הוציא הגה כאשר שוב נדחק לכוך צפוף. הוא שתק מהסיבה הפשוטה, אי אפשר היה לחבר אותו לחשמל. הוא נשלף החוצה, חשמלאי הוזמן להזיז את שקע החשמל, והמקרר נדחף בחזרה למקומו. ברגע הפעלתו מחדש עצרנו נשימתנו ואז תקענו את התקע בשקע. חששנו כי הפעם מתחנו את החבל יתר על המידה וזעמו עלול לפוצץ את הדירה. השנייה הראשונה חלפה בשקט, אחריה עלתה סידרת אנחות שוברות לב, המקרר האימתני נדהם למצוא עצמו ב"בת-ים מחדשת מרגשת". לזכותו יאמר שהוא התעשת במהירות וחזר לפעול כסידרו. לעיתים הוא עדיין  מחרחר דעתו. מַתִּי טוען שזה קורה מפני שאיני סוגרת כהלכה את דלתותיו. אינני בטוחה שהוא צודק. בכל אופן, עם הזמן הלכה ופחתה מעורבותו בחיינו. נראה שהוא התרגל.
    ומאז ועד עצם היום הזה אנחנו חיים באושר ובאושר. אבל, מפעם לפעם, לעיתים רחוקות בלבד, אני עדיין מרימה מבטי למעלה ושואלת - "אֵלִי?"

     

    מצורף לינק למספר דפים מספר האמן השני שיצרנו, מתי גרינברג ואנוכי, ושמו "שרידי האישה ההגיונית", כמו ספרנו הראשון "כותבת לך את חודשאוגוסט 2010" גם ספר זה מכיל  רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2011. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".
    לדפדף ולהנות


    http://www.jerusalem-arts.com/maty_grunberg/



     









     

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/5/13 20:38:
      אצלי זו הייתה מכונית
        6/4/13 17:26:
      כתוב היטב, קולח.
        6/4/13 09:55:
      אהבתי את הסיפור על קורותיו של המקרר הסורר