כל מה שיש לך בראש זה תמונה מוקטנת משהו, לא מדויקת של מה שצריך להיות. אתה יודע לאן אתה רוצה להגיע. אז איך לעזאזל מתחילים לסדר את הבלגן הזה?

יש ערימה של חתיכות מונחת על השולחן. רק לבחור ולשים במקום הנכון. לכל אחת צורה אחרת, צבעים אחרים, פינות וקימורים משלה. תזהר מאלה הדוקרות.

צריך איזושהי מסגרת, משהו שאפשר להתמקד בו. אז אפשר להתחיל ולמיין, כל החתיכות עם הקוים הישרים, זה די קל וברור, ותמיד יש ארבע שיהיו בפינה. אחת בכל קצה, שמסמנות את הגבולות שלך. עד להיכן אתה יכול להגיע. ממש כמו החלוקה לטיפוסים שפסיכולוגים אוהבים לעשות שהם לוקחים שתי תכונות ועושים מהם 4 רביעים של טיפוסים.

אז עכשיו אפשר להתחיל לנסות ולחפש בין השאר, למיין לפי צבע, אולי לפי הצורה של אפשרויות החיבור.

ותמיד יש את החתיכה החסרה, זאת שאתה מחפש אחריה ימים, בערימה. מצאת כמה דומות, ממש קרובות, אפילו באותו הצבע, החיבור כמעט מושלם, אבל יש איזה רווח קטן בלתי נראה כמעט, והצבע לא בדיוק תואם, מזכיר מאוד אבל קצת דהוי יותר או בוהק מדי. בקיצור, זה לא מה מתאים לך.

ופתאום, אתה מוצא אותה, מתחבאת מבוישת משהו, או סתם מונחת לך ישר מול העיניים, מחכה כבר שתיקח אותה למקום, כמו אומרת, איך אתה לא מצאת אותי עד עכשיו. ושאתה מניח אותה בנקודה הנכונה, התמונה מושלמת, וכאילו לא היתה חסרה שם מעולם.

ככה זה להרכיב פאזל. ממש כמו בחיים.