"הסנדלים שהזמנת מחכות לך בחנות בדיזינגוף, את מוזמנת לבוא לקחת אותם."

ניסיתי להסביר לה שבוע קודם את האסון שקרה, ששכחתי אותם על הרצפה אצלו בדירה ללא השגחה אולי לשתי דקות. הדמעות בעיני ואפילו תיאורי הלעיסה המחרידים לא סחטו מבעלת החנות סנטימנטים מיוחדים. היא חייכה אליי ורק שאלה שוב האם אני בטוחה שאני רוצה בדיוק את אותן נעליים בדיוק באותה מידה שקניתי מספר שבועות קודם לכן.

כן, בדיוק את אותו זוג.

הטלפון צלצל הצהריים, בדיוק כשחזרתי מארוחת בוקר מפנקת של שבת בבוקר.

"אנחנו הולכים לטיול רגלי צפונה, אבא אמר שיש לנו בידוד מעולה אז למרות הקור אנחנו צועדים לכיוון האזור שלך, נדבר מאוחר יותר אולי אני אקפוץ להגיד שלום."

לא היו לי תוכניות מיוחדות למוצאי שבת ושמחתי לשמוע את קולה, נינה השחורה היפה מחממת את ליבי כל פעם מחדש והפגישות שלנו תמיד קסומות. בלי מחויבות, בלי הבטחות, בלי הגדרות. כל פגישה היא עוד פנינה במחרוזת הפנינים היפה שלי.

השבת החורפית המשיכה במפגש עם השכן שלא ישן, ניגנו יחד כמה שעות ועליתי חזרה לדירה. רק אז נזכרתי בנינה. נינה אוהבת להפתיע ומפחדת להבטיח. אני כבר רגילה לכך.

השעה היית כבר מאוחרת אבל זה אף פעם לא עצר את נינה ואותי מלהיפגש ולקראת השעה אחת עשרה התקשרה נינה ואמרה שהיא תשמח לחתום את טיול השבת  שלה אצלי בדירה ושאלה אם ההזמנה עדיין בתוקף. עניתי מייד בחיוב.

הלוואי וכל התשובות לשאלות היו ברורות לי כל כך.

כל המפגשים שלי עם נינה תמיד התרחשו אצלה בדירה או ברחבי העיר, למעט פעם אחת לפני חודשים רבים שנינה התארחה אצלי. את הפעם ההיא הייתי שמחה לשכוח כי נינה לא הרגישה כלל בנוח ואחרי מריבה, או יותר נכון אי הבנה, מיהרה נינה ללכת ולא שבה מאז. לא האמנתי ששוב ניפגש אצלי בדירה.

מאז, נחתם בינינו הסכם לא כתוב וגם לא בעל פה, שאת המפגשים המרתקים שלנו נקיים במגרש הביתי שלה. והמגרש הביתי שלה נעם לי כל כך אז הסכמתי. בית הקיץ שלי. אותו מקום יחידי שהצלחתי להכניס אליו רק את מה שבחרתי להכניס. וכל השאר פשוט נשארו בחוץ.

שמחתי לארח את נינה אבל הזכרתי לעצמי שזה הולך להיות ביקור קצר.

ישבנו בסלון, שתינו תה חם עם לימון, בהינו בטלוויזיה הצפויה, הבטנו אחת בשנייה וחייכנו. נינה שמחה לראות אותי ואני נהניתי מחברתה השלווה.

כעבור כמה דקות שקטות התקרבתי לנינה והיא חיבקה אותי חזק, נישקה אותי וחייכה חיוך שכבר הספקתי לשכוח שקיים אצלה. היא הייתה רגועה מתמיד ואני התמלאתי אושר שדווקא אני שם לידה באותו הרגע. הרגשתי ברת מזל כמו בכל מפגש שלנו.

הלכנו למיטה, התחבקנו ארוכות מתחת לפוך. שאלתי אותה לשלומה, היא מלמלה משהו בחיוך מסויג וחשפה קצת יותר מהרגיל.

עוד שעה חולפת, חזרנו לסלון והדלקנו סיגריה. מלאתי לה קערה סגולה עם מים צלולים. ליטפתי אותה שוב ושוב וחשבתי לעצמי כמה נעימה לי החברה שלה וכמה עבר בנהר מאז הביקור הקודם שלה. חשבתי על כל מה שעבר עליי מאז אבל יותר מכך הסתקרנתי לדעת מה עבר עליה. הצצתי בשעון וחשבתי לעצמי מתי נינה תתחיל להראות סימני מצוקה ותודיע לי שהגיע העת להיפרד.

אבל הם לא הגיעו.

במקום זה הבטתי בנינה והיא נראתה לי מאושרת ונינוחה מתמיד. כנראה שגם נינה עברה דבר או שניים מאז הביקור ההוא לפני כמה חודשים שהרגישו כמו שנים.

הרצתי בראשי את התסריט של אותו ביקור, וכל השנוי שחל בי מאז נראה לי צחור ובהיר. הפחדים שהניעו אותי אז הסתלקו ונעדרו ולפתע יכולתי לראות באופן צלול מה מתרחש.

ובעיקר מה לא.

עבדתי קשה בשביל להגיע לכאן. הרגשתי טוב עם נינה.

עם עצמי.

נינה התפנקה על הספה קרוב מדיי לרדיאטור דקות ארוכות ובטבעיות תהומית חיבקה אותי ושאלה: "נלך לישון?"

לקח לי כמה שניות לעבד את השאלה המפתיעה שלה, אבל התשובה שלי הייתה ברורה לה. "קדימה, בואי נלך למיטה." עניתי, מנסה להסתיר את הפליאה והשמחה שהציפה אותי.

שאלתי את נינה מספר פעמים האם נוח לה והאם היא רוצה עוד כרית או אולי שנחליף צד. אבל נינה חייכה אליי ברוגע, אמרה שהכול בסדר ולחשה לי לילה טוב. היא נרדמה במהירות, אני המשכתי לחייך לעצמי בשל ההישג המפתיע. לא ברור היה לי האם ההישג הזה שלי או שלה אבל ההתרגשות לארח אותה במיטתי הציפה אותי בחמימות נעימה. באותו לילה נרדמתי עם חיוך על שפתיי.

אנחנו ישנו על המיטה הגבוהה, נינה ישנה על השטיח למרגלותינו.

"זו הפעם הראשונה שנינה sleeping over." הוא אמר לי בבוקר כשהבחין כמה רגועה הייתה נינה בבוקר.

"לילך, אני רק מקווה שלא השארת נעליים יקרות על הרצפה."