אמש השתתפתי בכנס הורים הרואים את הנולד ומביעים דאגה עמוקה למצוקה הגוברת של ילדיהם - בוגרים עם מוגבלויות אשר סיימו את חוק לימוד חובה עם הגיעם לעשרים ואחת [21] מכאן הם יוצאים עם השכלה מינימאלית ועם כישורי חיים השואפים לאפס. כל זאת עכב ובהסתמך על מורכבות פגיעתם ומוגבלויותיהם המוטוריות, השכליות ויכולתם להתגבר עליהם.
יש גם כאלה ששפר עליהם גורלם והם "משולבים" בחינוך הרגיל עם סייעת. אינם מחויבים לרבות מהמטלות ומבחינה חברתית הינם סובלים מבדידות חברתית עם סיום לימודיהם בתיכון עם מבחני בגרות חלקיים, נפרדים מחבריהם לכתה
להם – הבוגרים עם המוגבלויות נכונו "חיים קלים". דהיינו אפס מעשה ובדידות מזהרת. אתם מבינים, בהייה בקירות לבנים, צג מחשב, טלוויזיה, אייפון, אייפוד,
הרווחה על כל אגפיה, מעניקה פתרונות כתעסוקה מוגנת, מעונות יום טיפוליים ומוסדות סעודיים. אף זאת, לאחר מאבק של הורים. על כל מקום פנוי בקרבת הבית. לעיתים ההמתנה אורכת חמש [5] שנים ויותר ויש להיערך בעוד מועד למציאת הפתרון.
זה מספר שנים [ארבעים] מצב הפתרונות עגום, יותר ויותר בוגרים ומבוגרים
ד.ק. צעירה נאה, 25, נכה שיתוק מוחין, סיימה את בית הספר "און" ושולבה חלקית. התנדבה במסגרת צה"ל, בוגרת פרויקט כנפיים של קרמבו, בוגרת קורס להכרת
ג.צ. צעיר 25, נכה שיתוק מוחין, סיים תיכון ובגרות מלאה, התנדב [3.5] שלוש שנים וחצי בצה"ל. יכול היה להמשיך באקדמיה. ברם, כעת צפון בביתו בין הקירות, צג המחשב ותו לא. משהו נשבר מול חומות שתיקת החברים שליווהו כל השנים.
ש.ז. 54, נכה שיתוק מוחין ברמה בינונית, תושב תל אביב. תקוע ללא פתרון, ללא תעסוקה, בהתכחשות למצבו העגום, בבידוד ובבדידות חברתית. עם השנים חלה התדרדרות במצבו הנפשי, הפיסי והתפקודי וכיום ניתן להגדירו כתשוש.
כמוהם, מוכרים ולא מוגדרים באגפי הרווחה כשלוש מאות נכי שיתוק מוחין
לדאבון הלב, אין חוקה שווה לכולם במדינת ישראל. כל בעל מרפקים דואג
הפרטת הטיפול באנשים עם מוגבלויות עברה לידי עמותות וחברות פרטיות והן
חובה עלינו, הורים, משפחות ופעילים חברתיים להתריע ולדרוש חוק שיעניק כותב הפוסט הינו אדם נכה שיתוק מוחין מלידה יו"ר אנשי"ם-ארגון נכי שיתוק מוחין ע"ר.
|