0

0 תגובות   יום שישי , 5/4/13, 14:57

אמש השתתפתי בכנס הורים הרואים את הנולד ומביעים דאגה עמוקה למצוקה הגוברת של ילדיהם - בוגרים עם מוגבלויות  אשר סיימו את חוק לימוד חובה עם הגיעם לעשרים ואחת [21]  מכאן הם יוצאים עם השכלה מינימאלית ועם כישורי חיים השואפים לאפס. כל זאת עכב ובהסתמך על מורכבות פגיעתם ומוגבלויותיהם המוטוריות, השכליות ויכולתם להתגבר עליהם.

 

יש גם כאלה ששפר עליהם גורלם והם "משולבים" בחינוך הרגיל עם סייעת. אינם מחויבים לרבות מהמטלות ומבחינה חברתית הינם סובלים מבדידות חברתית
הגוברת עם השנים.

עם סיום לימודיהם בתיכון עם מבחני בגרות חלקיים, נפרדים מחבריהם לכתה
ולשכבה ומחבריהם לתנועת הנוער ומסתגרים בבתיהם. חבריהם מתגייסים, נוסעים
לחו"ל ולומדים באוניברסיטאות ובמכללות. 

 

להם – הבוגרים עם המוגבלויות נכונו "חיים קלים". דהיינו אפס מעשה ובדידות מזהרת. אתם מבינים, בהייה בקירות לבנים, צג מחשב, טלוויזיה, אייפון, אייפוד,
אייפאד וכו'...

 

הרווחה על כל אגפיה, מעניקה פתרונות כתעסוקה מוגנת, מעונות יום טיפוליים ומוסדות סעודיים. אף זאת, לאחר מאבק של הורים. על כל מקום פנוי בקרבת הבית. לעיתים ההמתנה אורכת חמש [5] שנים ויותר ויש להיערך בעוד מועד למציאת הפתרון. 

 

זה מספר שנים [ארבעים] מצב הפתרונות עגום, יותר ויותר בוגרים ומבוגרים
המוכרים באגפי הרווחה ברשויות, מסתגרים בבתיהם באפס מעשה עם הוריהם המזדקנים, מטפליהם המתחלפים ואחיהם שהקימו משפחות משלהם, אך, נותרים אחראים לאח/ות עם המוגבלויות.

 

ד.ק. צעירה נאה, 25, נכה שיתוק מוחין, סיימה את בית הספר "און" ושולבה חלקית. התנדבה  במסגרת צה"ל, בוגרת פרויקט כנפיים של קרמבו, בוגרת קורס להכרת
המחשב ושוכנת לבטח בבית הוריה. מדי פעם משתתפת בטיול/בנופש שמארגנות עמותות חסד. ברשות בה היא מתגוררת אין לאנשים ברמתה התפקודית הוסטל או דיור משותף עם "אם בית". פתרון קבוע ושקט נפשי להורים. 

 

ג.צ. צעיר 25, נכה שיתוק מוחין, סיים תיכון ובגרות מלאה, התנדב [3.5] שלוש שנים וחצי בצה"ל. יכול היה להמשיך באקדמיה. ברם, כעת צפון בביתו בין הקירות, צג המחשב ותו לא. משהו נשבר מול חומות שתיקת החברים שליווהו כל השנים.

 

ש.ז.   54, נכה שיתוק מוחין ברמה בינונית, תושב תל אביב. תקוע ללא פתרון, ללא תעסוקה, בהתכחשות למצבו העגום, בבידוד ובבדידות חברתית. עם השנים חלה התדרדרות במצבו הנפשי, הפיסי והתפקודי וכיום ניתן להגדירו כתשוש.

 

כמוהם, מוכרים ולא מוגדרים באגפי הרווחה כשלוש מאות נכי שיתוק מוחין
עוד לפני הגיעם לגיל ששים ושתים – ששים ושבע [62-67] בהתאמה. כל זאת, עכב אי הגדרתם כלקויים שכלית ו/או, נפשית-מנטאלית. הם נופלים בין הכיסאות ואינם נוטלים חלק בחיי הקהילה מתוך חוסר אמון וסירוב לקבל עזרה.

 

לדאבון הלב, אין חוקה שווה לכולם במדינת ישראל. כל בעל מרפקים דואג
לאינטרס של עצמו וקרוב משפחתו. העוגה התקציבית המוקצבת לנושאי רווחה זעירה ואינה מספקת נחטפת ונעלמת ביעף.

 

הפרטת הטיפול באנשים עם מוגבלויות עברה לידי עמותות וחברות פרטיות והן
גוזרות קופונים לרוב. 

 

חובה עלינו, הורים, משפחות ופעילים חברתיים להתריע ולדרוש חוק שיעניק
מענה  ל כ ל  האנשים עם מוגבלויות באופן מלא ושוויוני. כפי רואים זאת בארצות העולם הנאור.  

כותב הפוסט הינו אדם נכה שיתוק מוחין מלידה

יו"ר אנשי"ם-ארגון נכי שיתוק מוחין ע"ר.



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 

 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 



 

דרג את התוכן: