ג כשהגעתי לתל אביב אם כן, היו אלה החלום על אנה, ודבריו הפוגעניים של רוזן פרוילינג שאפפו את רוחי. את הסלידה הגופנית התמידית שלי עטפתי עתה בשכבה נוספת, של סלידה רוחנית , ואת שתיהן קיוויתי להעלים במחי מגע גוף שמשי, טהור , וחצוף של אישה שאינה נושאת עימה כל קשר לשתיים עשרה שנות הלימוד שלי. מה אומר ומה אגיד חברי ועדה נכבדים ?! לא תיארתי לעצמי שתקוותי הנרגשת תמומש מהר כל כך . כשהגעתי עם תיק כבד ועבה ובו רוב חפציי לרחוב נורדואו פינת הירקון, בית מגוריו המלבני של אבי, והבטתי בתריסים האפורים, במרזבים החלודים, באור השמש החרדלי שנמרח על הבית השלדי, כשסקרתי את עץ הצפצפה שסכך על הבית הזה כאילו להסתיר את הבושה על שכיעור כזה קיים מכל וכל, לא דמיינתי שמאחוריו, שבתוכו, שבעלייה במדרגותיו המאובקות מסתתר מימוש תשוקתי . רק מאוחר יותר למדתי שהעיר כולה, על אינספור מרובעיה המשמימים, וסגנונותיה הבינלאומיים , אינה אלא אמצעי שכנוע, שידול על דרך השלילה למין, שכן בנייתה כה חד גונית, מייאשת, ובלתי טבעית שלא נותר לתושביה אלא לבטא את תסכולם כלפיה בזיונים לאינספור הנחבאים בחדרים נסתרים שבדירותיה המכוערות. אך עתה ביום אוקטובר זך, רק עליתי במדרגות אל הקומה השלישית. הודעתי לאבי שבוע קודם לכן שאני מגיע, אך לא הופתעתי, מכך שכשדפקתי בדלת, ואף שנשמעו צעדים נוקשים על הרצפה מעבר לה, הדלת לא נפתחה. אבי נטה לרחף כשהיה לבד . אבי שנא זרים. שני גורמים אלו מנעו ממנו פעמים רבות לפתוח את הדלת. את זה עוד זכרתי לגביו מילדותי. על כן ניסיתי שוב ושוב, בסבלנות ובמתינות. כשהדלת בכל זאת נפתחה לבסוף לא היה זה אבי כי אם עלמה חטובת אברים בחולצה שחורה וטרייניג ירוק שפתחה לי את הדלת. ראשית הבחנתי בקוקו הגבוה שלה. משהו בו הגביה גם את ליבי, שימח אותי בשמחה פשוטה פתאומית. אחר כך הבחנתי בצווארה שהיה גבוה גם הוא , צר ודמוי בקבוק, ורק אז ראיתי את עיניה: שחורות, צרות כשל סינית, ומאוד לא נחמדות: משוללות חיוך והבעה, כמו שפתיה . היא הייתה נמוכה ממני בחצי ראש ורזה. זה גרם לי להרגיש עודף עוצמה כלפיה. פטמותיה הזדקרו מתוך החולצה והיה ברור שהיא לא לובשת חזייה. "כן מי אתה? " שאלה בקול מתכתי. " מי את? אני תום הבן של אבי". "אה , הבן של אבי, בוא תיכנס סליחה. הוא לא אמר לי שאתה בא". נכנסתי. היא רצה אל תוך הדירה .אבריה קלים והיא כאילו מדלגת מעל המציאות. " את חברה של אבא שלי?" שאלתי. " אממ.. כן . ידידה. " תיקנה בזהירות. הדירה הייתה סטנדרטית, נקייה. אריחי קראמיקה לבנה, סלון בן כמה ספות, מטבח מאובזר שני חדרי שינה. אחרי הווילה אליה הייתי מורגל היה במימדים הנורמאליים הללו משהו מרגיע, מהסה. גם הבחורה קלת האברים נראתה לי כיצור נעים יותר מהאישה האחרונה איתה חלקתי דירה: אימי הבלתי צפויה. " אני לא מכיר כאן כל כך, אולי את יודעת איזה חדר מיועד לי?" היא שבה מהמטבח , עם פלח תפוז בפיה, וטלפון אלחוטי בין לחייה לכתפה. היא הצביעה באצבע דקיקה לעבר אחד החדרים בלי להביט בי. נכנסתי לחדר והנחתי שם את התיק. אחר כך חזרתי למטבח. הבטתי בה מדברת בטלפון בשפה סלאווית כלשהי. כשסיימה התיקה מבטה מן השיש חזרה אליי. מבטה היה קר, מכאני ובכך לא היה שונה מהמבטים אליהם הייתי רגיל מבנות כיתתי. אך היא סקרה אותי מלמעלה למטה. וזה גרם לי להרגיש שונה, חזק יותר, מיוחד. " אני גרה פה ליד קומה למטה. אני לא אפריע לך." אמרה כאילו היא מתכוונת ללכת, אך לא זזה ממקומה. " את לא מפריעה. אז ככה את מכירה את אבא שלי? שכנים?" " כן" עיוותה מעט את שפתיה הדקות. " את מרוסיה?" שאלתי. "סרביה". ענתה. " או.. על זה לא שמעתי. " זו מדינה במרכז אירופה. על יד אוסטריה." " לא לא.. אני יודע איפה סרביה. אבל לא הכרתי אף פעם בחורה משם." חייכתי. חשבתי שהידע שלי בגיאוגרפיה ירשים אותה. " אממ.. כן הרבה לא מכירים. אבל זה מקום טוב. רק קשה שם עם כסף. בגלל זה אני פה." המבט שלה נותר כבוי, ולא נראה כאילו היא מתעניינת בשיחה איתי מכל וכל "אהה". עניתי. הפטמות שלה היו זקורות מבעד לחולצתה השחורה. חדרתי אליה במבטי, ואז נבוכותי מעצמי. אמרתי לה שאני הולך לחדר והתנצלתי. התכוונתי לאונן כמובן. ואז היא שאלה: "אתה רוצה שאני אבוא איתך?" באותה הבעה קרה, ובאותן עיניים שחורות , ובאותו עור כמעט מת. אך עם חיוך ביישני ואמיץ כאחד , עם רוח של שובבות כובשת. "אממ.. כן, אפשר" עניתי, והיא ענדה את חמש אצבעותיה הדקיקות סביב ידי המזיעה, ולקחה אותי לחדר. שם אמרה "נו תתפשט". החדר היה מואר קלושות בנורת ליבון חלשה מידיי. ראשי כאב, ומן הסתם התרגשתי מאוד. הסרתי את בגדיי במהרה. חשתי לא מושך ומזיע. היא התבוננה בי שוב מלמעלה למטה. "אתה צריך לעשות קצת כושר" אמרה. אחר כך התיישבה על קצה של מיטה זוגית עם הגב אליי, והסירה את החולצה, את הטריינינג, ואת הגרביונים השחורים שהיו מתחתם. גופה היה לבן וצנוע. "שכב על הגב ! " פקדה. " מה עם אבי? " שאלתי , שוכח כי אבי הוא אבא שלי. " אל תדאג לו חמוד, הוא מסודר". ענתה ולא הבנתי אותה, אבל מה כבר יכולתי להבין בשעה שתפסה את הזין שלי, הלבישה אותו בקונדום ובלעה אותו מוכנית. יכולתי רק לגמור וכך עשיתי תוך דקה . " מה זה פעם ראשונה? לא מכירה מישהו שגומר כל כך מהר עם קונדום צחקה". עתה הסירה ממני את הגומי המאוס והמצחין וזרקה אותו בפח שהיה בקצה החדר. אחר כך קמה ברגליה הדקות התיישבה עירומה מול המחשב , הזיזה את העכבר והחלה לבהות במסך המרצד סגול. אני נותרתי על המיטה נבוך ורועד במקצת, שואל את עצמי במה זכיתי והאם באמת זכיתי, זה היה בלתי צפוי כ"כ האושר הזה עד שלא נראה בכלל כאושר.. התחושה דמתה מאוד ל.. אכזבה. " בלעת את הלשון?" " אממ.. כן. זו פעם ראשונה." עכשיו הרשתה לעצמה להחזיר לי מבט מהמסך. היא צחקה. צחוק מזויף. "מזל טוב." אמרה. " תודיע לי כשיעמוד לך שוב. אז נעשה מספר". " על מה את מסתכלת."? שאלתי , מנסה שלא לשתוק ורק לבהות בגווה המתקמר לאורך המשענת. " פרויקט נדל"ן בבית. עוד שנה שנתיים יהיה לי כסף לדירה שם, עם בריכה והכול, ואז אני אעזוב את החור הזה". " כל כך רע פה? " שאלתי. " זו לא המדינה שלי" ענתה. עתה ידעתי שהיא לא יהודיה. האם לזה התכוון רוזן כשדיבר על הגישה הלא בעייתית של הגויות למין? מן הסתם למשהו מורכב יותר, כי עכשיו שאלה שוב "עומד לך?" וענתה לאחר מבט קצר "יופי". אז נולדה הפעם הראשונה בה ביקרתי במחילה שזכתה לכה הרבה הערצה,תקווה ובוז. בקושי יכולתי לראות את אותה תפרחת נסתרת מכיוון שהיא עדיין הפנתה את גבה אליי, כאילו אינני ראוי לחזות באותו איבר, בהבעת פניה או בחזה הצנוע. היא הורתה לי לחדור אליה מתחת לישבן , מהצד, בצורה שהצריכה לא מעט קואורדינציה מצידי. במהלך תנועות הזיון הראשון והמקרטע שלי המשיכה להביט אל המסך הרחוק , ולחלום על בריכת השחייה שלה, שמכמותה אני נמלטתי בחדווה רק היום. מחילתה הקווית, הייתה לחה וידידותית, ידידותית מידיי ועל רקע מאבקיי להשיג את שכמותה עד אותו רגע, חשתי באיזה דיסוננס, איזה פער חריף בין תודעתי המשתוקקת למעשיי הפשוטים והשגרתיים עד אימה בתוכה. הסתכלתי על מצאי הסטן המקיפים אותנו, על הנורה שלא עזרה, על הקוקו שלה שהמשיך לצייץ בחוצפה מראשה, וגרם לי כמעט לאהוב אותה- ולא הרגשתי שם. הניכור כלפי עצמי, כלפי גופי ,השנאה העצמית שלי יקדה ועטפה אותי יחד עם הזיעה הקרושה והרטובה. הרגשתי גוף שלישי .אדם אחר המבצע זממו, דמות, פנטזיה שנותקה מבעליה. והדמות הזו גמרה לאחר שתי דקות בסך הכול. בעוד אני שרוע על המיטה ואוסף את עצמי, חוזר אל עצמי אספה הבחורה את בגדיה והגירה את עצמה לתוכם במהירות וביעילות, כאילו לחסל את היופי שנחשף לזמן קצוב בלבד. קופידון משיב את חיציו לאשפתו. . לא שחשבתי לרגע שהייתה פה אהבה. לא ידעתי מה היה פה. " איך קוראים לך?" שאלתי. "קטיה ". "תודה קטיה" אמרתי. היא לא אמרה דבר. התלבשתי מהר ויצאתי אחריה מהחדר, מבקש לדעת מה ומי ומדוע, אך בסלון עמד אבי –אברהם לב. מצאנו את עצמנו בוהים זה בזה נבוכים. שאלתי את עצמי אם מצבי החדש: גבר מנוסה מינית ניכר בפניי. בפני אבי ניכר משהו אחר: "גידלת שפם" פלטתי. ובאמת זה הדבר הראשון בו הבחנתי. שיערו הבלונדי המתולתל היה כשזכרתי, עם חתימות שיבה שלא היו קודם לכן פה ושם, גם עיניו האפורות שנראו מאוכזבות ממשהו תמיד. אבל פלומת השיער הדקה שאיתרה את כותרת פיו הייתה חדשה כשם שהייתה זרה ומוזרה שם והייתי חייב להגיב אליה. עם מדיו המגוהצים למשעי כתמיד הוא נראה בעזרתה לראשונה טייס, וחשבתי לעצמי כי אולי גידל אותו כדיי באמת לחוש כך: כבעל כנפיים שמעולם לא קיבל. " אז מה זה היום? אני מצטער פרח מזיכרוני. יש שלושה קורסים שנפתחו עכשיו , וצוות מדריכים חדש לגמרי. בקיצור בלגאן. אבל אני רואה שפגשת את קטיה והיא בטח הראתה לך את הדירה. תרגיש בבית בן". הוא נראה מבולבל. עיניו רצו כה וכה ביני לבינה. הוא היה מודאג. קטיה לא אמרה לי דבר. היא חלפה על ידו, ולחשה לו משהו באוזן. עווית של זעם חלף בפניו והיא הלכה. הוא ניסה להעלים את העווית וחייך חיוך מזויף. " אז מה, אימא שלך נוהגת כמו אימא שלך , אה תום?" " משהו כזה אני מניח. אבל אני שמח להיות איתך אבא. אני חושב שהאווירה שם בוילה הזו חנקה אותי". איני יודע מדוע ראיתי לנכון לחשוף מרגשותיי בפני אבי, אבל עד מהרה הוא העמיד אותי על טעותי. " טוב בן, שלא תחשוב שיש לי פה אפשרות לארח בטלנים. אני לא אימא שלך, אין לי אימפריות. אני מקבל משכורת, וגם אתה תצטרך לעבוד. סידרתי לך שירות כזה שאתה גם תוכל לעבוד באזרחי. אז שלא תחשוב שתוכל לשרוץ פה חסר מעש". הוא ניסה להישמע רווי תוכחה אך משהו היה בו קלוש . הוא העביר ידו בשיערו הסתובב בדירה והמשיך לעפעף אליי ולסלק ממני מבטו לחליפין. זה היה מוזר. כי אני הוא שנתפסתי בקלקלתי , ומשום מה היה זה הוא שנראה אשם. |