 איתרע מזלי, והנני נכה דפוק שלא הוציא מימיו רישיון נהיגה לרכב מנועי. לא שלא השתדלתי להגיע לרישיון הנכסף. ניסיתי - שוב ושוב אפילו חגרתי את חגורת הבטיחות, אחזתי בהגה, שחררתי מעצור יד, הבטתי במראה המרכזית ומראות הצד, הסטתי מבט במצלמה האחורית, בדקתי שגלאי הרדאר פועל, ואז התבוננתי קדימה ולחצתי [סופסוף] על דוושת הגז. הרכב החל לנוע אל השקיעה...
מורה הנהיגה נבחר עבורי ע"י מיטב המוחות של משרד הרישוי. אלא מאי, בכל פעם שהגעתי לכביש, חלפו ביעף ברעש מחריש אוזניים, אופנועים ורכבים שנעו במהירות האור ואולי במהירות הקול - ואני בתחילת השתלבות בתנועה בעשרים [20] קמ"ש, חשתי נתון למתקפת סייבר מוחשית, מכוונת וזדונית להניעני מלנסות להיות נהג כשר וכשיר.
אם היה מדובר אך ורק ברעד בידיים, היינו מורה הנהיגה ומיטב המוחות של המרב"ד ואנכי, מוצאים פתרון להתגבר על הוויברטור המבורך במקום שונה, אך כשמדובר בבטיחותי וביטחון הנהגים השותפים לנתיב נסיעתנו, עדיף ידיים יציבות של צלף מקצועי ומדופלם.
רגליי רעדו ברעד בלתי נשלט ועיניי הצטעפו ובלוק שחור כיסה את החלון הקדמי ולפתע נשכחו כל ההוראות שניתנו בקול לחש התחש של מורה הנהיגה ומוחי הקודח
בחלום הילדות הגנוז ההוא, הייתי נהג מרוצים על פורמולה 1, או לכל הפחות נוהג ברולס רויס שחור ומבהיק במסלול גרנד פרי מהולל.
לאחר 1001 שעורי נהיגה ועוד אחד, הגעתי ל-"ועדה לגודל רכב" ושם באבחת אחת של עט וחותמת - נגמר החלום.. אני "נכה מובל-מוסע".. כבשר בקר...
עם הבטחה "אל תדאג-יהיה בסדר", מגיע הוואן של חברה ליבוא וסחר מכוניות. הוואן מגיח מפינת רחוב מגוריי, חונה צמוד למדרכה, שני גברתנים יורדים ממנו ומתחילים במבצע "חילוץ ואבטחה". מרחב סטרילי – שבע מטר בקדמת הרכב, שבע מטר ועוד ארבעים סנטימטר מאחור. מרחב סטרילי אמרנו – עשרים מטר אורכו, חמש עשרה מטר רוחבו. מורד המעלון, משוחרר המעצור ומועלה "גוש הבשר" - דהיינו, אנכי...
אורות מהבהבים, אותות ובליל קולות ועל הרצפה שתי מסילות ובקצה וו נעילה. נשמע הקליק המיוחל, חגורה כתומה מימין לכתף, חגורה אדומה משמאל, חגורה שחורה במרכז החזה ועוד אחת לבנה, למותניים. המעלון הורד אל נדנו, הדלת נטרקה מאחור ושני הגברתנים יושבים בקדמת הרכב, מסתירים כמעט כליל את נתיב הנסיעה.
הגוף נזרק קדימה, הראש מוטח לאחור, העיניים מפלבלות ומאבדות את המיקוד, המשקפיים נושרות במורד האף ובבטני תחושת קבס. מיצי הקיבה עולים ועוברים את מחסום הוושט אל פי ובא לי להקיא את כל ארוחת הבוקר והערב מאמש... האם כך חש אסטרונאוט בדרכו לחלל ?
במהלך הנסיעה אני חש בכל זיז בכביש, בכל במפר ומהמורה, כמו הייתי
לאחר נסיעת חצי שעה ניסיון, רכבת הרים בלונה פארק או בדיסני לנד, הרבה יותר מהנה.
הגעתי למסקנה עצובה שמי שהחליט לנפק רכב ואן לנכים להסעות מאחור, הינו סדיסט מדופלם...
|