כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    תגובות (4)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      10/4/13 07:24:
    מצטער - הגיע אלי מייל והעברתי אותו לכאן (ולצערי אני לא בודק מיילים כל יום).
      8/4/13 16:12:
    כמו פייס, חבל שלא פרסמת, או שלחת הודעה אישית. גם אני פספסתי כי קראתי רק כרגע. אבל בודאי הסרט יוקרן איפשהו שוב, אשתדל לראות. תודה
      8/4/13 15:03:

    חבל שלא פרסמת פה קצת יותר מוקדם. מבחינתי לפחות... [פספסתי]

      8/4/13 07:08:
    אני הייתי קורא לסרט הזה: המאבק כדי להמשיך לחיות (זר לא יבין זאת)

    המלצת צפייה

    4 תגובות   יום ראשון, 7/4/13, 07:49
    ביום השואה ישודר סרטה של ציפי טרופה "קפה אירופה" בטלוויזיה החינוכית. אני מעביר את הפנייה שהיא שלחה אלי.
    סרט שלי קפה אירופה ישודר בערב יום השואה 7.4 ב10.30 בערב בטלוויזיה החינוכית בערוץ 23. הם אולי יקדימו ל 10 : . אז אם אפשר להפיץ זה יהיה יופי תודה ציפי טרופה
     
    קפה אירופה"- בכל יום ראשון מגיעה קבוצת ניצולי שואה לקפה אירופה שבמרכז רמת השרון. הם רוקדים ושרים אבל אף פעם הם הם לא מדברים על השואה.  בין באי בית הקפה קבוצת ניצולי שואה 
    שהיו במחנות ריכוז, הגיעו לארץ ונתבעו לשלם מחיר אישי נוראי נוסף. רחל  איבדה את בנה במלחמת יום כיפור. בנם של אלי ובלומה  קיבל הלם קרב ועזב את הארץ. משה הגיע לארץ כשהוא שוקל 44 קילו, גויס במלחמת השחרור ונפל בשבי הסורי. נכדם של משה ואווה נהרג באסון המסוקים. הסרט מתאר את הדרך בה כל אחד מהדמויות מתמודד עם זכרון השואה,ועם הכאב של השכול.  דוקומנטרי  עריכה – ברק רפאלי, מוזיקה- יונתן ריקליס. תסריט, צילום, הפקה ובימוי – ציפי טרופה  

     

    -----------------

    כיוון שאני הייתי שותף (זוטר) לעשייה, הייתי רוצה להוסיף כמה מילים. הספר מלווה חבורה של מספר ניצולים בגיל זקנה - ומכאן שאחת השאלות שהסרט מתמודד עמו היא כיצד מתמודדים עם המטען הזה, רוב גיבורי הסרט שילמו המחיר האישי המוכר בשביל אותה מדינת מקלט שנועדה לתת מחסה לכל היהודים ולכן גם שאלת המחיר עולה בסרט. יש כמובן עוד סוגיות ועוד סיפורים, אך עבורי המפגש של קפה אירופה - ההצמדות של הניצולים לרחבת הריקודים כדי להתרפק על אותה תרבות אירופית של ילדותם - מי עם בן זוגם, מי עם הילד, ומי עם המטפלת הפיליפינית, הוא אקט מאוד מרגש של היצמדות לחיים... בקיצור אם למישהו יש זמן וכוח (וטלוויזיה) אז זו המלצה.

    דרג את התוכן:

      בניחותא

      בעיקר על המובן מאליו - כל כך מובן עד שכמעט שוכחים שהוא קיים.

      פרופיל

      עצבן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין