כותרות TheMarker >
    ';
    0

    השתנקות

    29 תגובות   יום ראשון, 7/4/13, 08:58

    הפעם סיפור אישי קטן.

    הייתי בת שש-עשרה. לקראת ערב יום השואה התבקשתי ללוות את עצמי בגיטרה ולשיר לבדי שיר חודר ומצמרר של נתן אלתרמן שאף פעם קודם לכן או לאחר מכן לא שמעתי. הלחן התחיל בצלילים נמוכים ועלה לגבהים נוקבים. למדתי את האקורדים, שיננתי את המילים בעל-פה, התאמנתי היטב והייתי מוכנה למלא את חלקי בטקס.

    ערב יום השואה בקיבוץ עבר מדי שנה בטקס כבד ומכבד. החברים הגיעו לחדר האוכל שקטים, לבושים בחולצות לבנות. רבים מהם איבדו בני משפחה במלחמה ההיא, או נעקרו מבתיהם והיו לפליטים, ביניהם הוריי, והיו שהתהלכו בשבילי הקיבוץ כשמספר מקועקע על זרועם. אחת מהם היתה סבתי האחת והיחידה שהכרתי. סבים ודודים אף פעם לא היו לי.

    הערב הגיע וחדר האוכל התמלא אט אט בחברים בחולצות לבנות. הם תפסו את מקומם, התיישבו בקולות מהוסים והטקס החל. קטעי קריאה, נגינה ושירה. בהבנה ברורה וחד-משמעית של ילדה בת שש-עשרה, ידעתי שבערב כזה אסור לטעות. יהיו בכך עלבון ופגיעה בכל אותם אנשים שאיבדו וסבלו וכאבו כל כך.

    כל קודמיי מילאו את תפקידם באופן מושלם, כך לפחות התרשמתי, קראו וניגנו ושרו מבלי לטעות או להתבלבל.

    והנה הגיע תורי.

    אחזתי בגיטרה בידיים רועדות, ניגנתי אקורד פתיחה ופתחתי את פי כדי לשיר את השורה הראשונה, "כן ילדה, כן, ידיים דקות..." שפתיי נפתחו, אך למרבה הפלצות לא יצא ממני שום קול. ושוב לקחתי אוויר, וכלום. לאחר כמה שניות ארוכות כנצח דילגו עלי והטקס נמשך, בלעדיי.

    מאז לא העזתי לקחת על עצמי תפקידי סולו ולא שמעתי את השיר ההוא, עד שחיפשתי היום ברשת. את הלחן לא עלה בידי למצוא, אבל הנה הן המילים. אם לא אז, לפחות אמלמל את המילים עכשיו:


    "כן, ילדה, כן, ידיים דקות.
    כן, עכשיו כבר מותר לבכות.
    כן, מלאך קטוף ריסים ושיער,
    כן, עכשיו כבר מותר. כבר מותר.
    כבר הלילה רוגע וצח,
    כבר הדוד יוזף קרמר הלך,
    כבר הרדיו ספר ומנה
    מה עשו לך, כבשה מעונה...
    בכי בקול, כי מותר, אור- נפשי,
    כי חופשי העולם, כי חופשי!
    כי על ארץ רבה וגדולה
    לא תפריע לך שום ממשלה.
    שום פרמייר או מיניסטר עם תיק
    לא יצעק: את הבכי להפביק!
    ולכן קבל עם ועדה
    צעקי נא בדמע: תודה!
    צעקי נא תודה לדודים
    בעד כל, בעד כל הילדים!
    וארבע חרויות האדם
    תשתחווינה אלייך דומם,
    והוגד: לפי כל החוקות
    היא קיבלה את החופש לבכות."

     

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (29)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/1/16 16:51:

      לשקט  יש  כוח  יותר מהרבה   מילים

      האיכפתיות  חזקה  ועוברת  לפעמים

      אבל   דווקא   ללמוד .......... חשוב  מאלו    הרגעים

      זה  החיבור  האמיתי   של סערת הרגשות והביטויים

      שמעון

      http://cafe.themarker.com/image/2857223/

        19/10/14 08:22:
      החופש להשתנק...בעיניים בוגרות הרבה יותר חזק מכל שיר...מרגשת את בסיפורך האישי הנושק ללאומי..תודה♥
        28/7/14 17:31:
      ...תודה.
        7/4/14 15:29:
      מקסים
        6/4/14 13:19:
      *כתוב שאת אצלי על 24* לא מתפלאה שהשתנקת. השירים של אלתרמן אין כמותם, ואין ולא היה ולא קם לנו עוד משורר כמותו. את רבים מהמשירים שלו אני זוכרת בע"פ עד היום. שנים רבות אני תוהה מאיפה הוא היה מוציא את כל הרגש וההבעה העזים כל כך האלה.
      נוגע...
        6/1/14 18:50:
      "והערב הזה שפכת זהבך על חולות נעורייך " פוסט מרגש מצמרר לימים של פעם יש לי אהבה גדולה לתמונות בשחור ולבן כי באופן אישי זה מחזיר את כולנו לימים של פעם שבוע מבורך מהלב ירין
        11/6/13 22:00:
      *
        9/6/13 19:46:

      צטט: אלון תבור 2013-06-09 16:02:54

      ולי זה קרה בחדרה של ע'.

       

      נו, ספר לי. אף אחד לא שומע...

        9/6/13 16:02:
      ולי זה קרה בחדרה של ע'.
        3/6/13 19:02:
      אלתרמן ידע לפרוט על נימים דקים. וגם הסיפור הקטן הזה
        10/5/13 11:05:
      בתור קיבוצניק שגם ניגן בעבר וזיף מהיתרגשות אני מאד מזדהה עם ההרגשה הזאת
        4/5/13 00:52:
      ולי זה קרה בריקוד...
        28/4/13 11:46:
      אני ... בבר מצווה שלי בבית כנסת בניו יורק, בדרך לקריאת ההפטרה החלקתי ועפתי עם חליפת שלושת החלקים המחונטת שלבשתי מהבמה של בית הכנסת. איזה מזל שעוד לא היו אז סמארטפונים ויוטיוב .... קבלי עידוד ותמיכה, זה קורה לכולם.
        27/4/13 00:12:
      לפעמים אני חושב באופן חסר פרופורציה ואולי לא מתאים ואומר שמקרים כאלה הם סוג של שואה קטנה. קריסה. ובניגוד למה שאחאב אומר- כן, זה היה נורא.
        23/4/13 23:58:
      החופש לבכות. סיפורך נוגע. לא תמיד קל לעמוד ולהופיע מול קהל ובוודאי במעמד כזה חשוב. בטח הרגשת איום כילדה. לא נורא. עבר זמן וזה אנושי מאד.
        14/4/13 10:58:
      וואלה...לא השתנית....
        13/4/13 15:27:

      כל הכבוד על האומץ בשיתוף ובהתבוננות לתוך הדברים הקשים.
      הופעתי פעם באקורדיון וזרקו עלי עגבניה...
      עד היום אני זוכר את תחושת המיץ הניגר (-:

        13/4/13 09:07:
      מקסים
        13/4/13 08:48:

      מרגשים

      גם אלטרמן וגם הסיפור

        10/4/13 18:36:

      שיתוף החוויה הזו, מרגש

        9/4/13 01:44:
      כתבת יפה, נוגע, ילדה.
        8/4/13 22:02:
      העיקר שמצאת דרך לסגור את המעגל ולהביא את השיר לקהל אחר, בעידן אחר, על פלטפורמה אחרת. את את שלך עשית! תודה רבה עורכת יקרה, שולח לך מחיאות כפיים מהמרחקים.
        8/4/13 15:57:
      מרגש, תודה
        7/4/13 22:57:
      "לפעמים אנחנו, אני והבן שלי, פשוט שותקים. כי על הדברים האמיתיים לא מדברים" אמר היום אהרון אפפלד בראיון משותף לו ולבנו מאיר (צייר החסד בעצמו)...
        7/4/13 22:13:
      זוכר את עצמי בבר המצווה , כמעט אותו הדבר , אך לבסוף התגברתי . ילדה יפה ....
        7/4/13 20:32:
      לשתיקה יש לא פחות עוצמה.
        7/4/13 12:24:

      לפעמים דווקא לשקט ולהשתנקות יש יותר כוח מאשר למילים הדְבוּרוּת

        7/4/13 09:24:
      מרגש. הכל הוא חומר לימודים, גם החוויה הזאת שעברת, מתסכלת , אבל לא לשווא.

      ארכיון

      פרופיל

      עורכת ספרותית
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין