זה היה יום סתווי, היינו במשלחת קרוב ל-20 איש למחנה ההשמדה מיידנק. הדרך הייתה סהרורית, טרופה בצמחיה, הצלילים שהתנגנו באוטובוס תיארו את ההרגשה של הרגע, היה כאב באוויר, כאב לא מורגש. אנשים לא דיברו, שתקו שתיקה ארוכה כנצח. האוטובוס החנה בחניה ליד הכניסה למחנה, ירדנו מהאוטובוס, דרוכים בציפייה מסקרנות, לפגוש את אחד המראות הקשים שידענו. מראה של זיכרון שהמקום תמיד ינציח. את הדרך מהמלון התחלנו ביום שמש בהיר וסתווי, השמיים היו כחולים, דרכנו ניתבה בין צמחיה ירוקה ובין צמחיה יבשה, סבך בתוך סבך. ההליכה במחנה הייתה צלולה ועניינית, לא הרגשנו משהו מיוחד מלבד שעצוב, עצוב להיות במקום כזה. לאחר הליכה ארוכה השמיים נצבעו באפור וככל שהתקרבנו לתאי הגזים הכול היה קודר, אפרורי וקר. העננים כיסו את האווירה הקסומה ואור השמש הפך באיטיות לצללים אפורים, הרוח התגברה, מכה בעורפנו וגורמת לנו להרגיש הזדהות נחרצת. היינו בדרכנו לתאי הגזים בתוך מחנה ההשמדה. המדריכה שלנו הובילה את צעדנו. אפשר היה לחוש את האווירה במקום ואת המעבר מהמציאות להסטוריה. נכנסנו דרך הפתח לתא הגזים ובתוכו התכנסנו כקבוצה מאוחדת, המאזינה למילותיה של המדריכה ומרותקת מהסיפורים. היא סיפרה לנו מה אנשים היו עוברים לפני ואחרי שהגיעו לתאי הגזים, היא הראתה לנו את סימני הציפורניים שנחרטו על הקירות על ידי אנשים שנאחזו בחיים, שהתעקשו לשרוד ונלחמו עד פיסת נשמתם האחרונה. החריטות על הקירות נראים ממש כמו תמונה אנושית. לפתע, מבלי שום אזהרה שמענו בום, רעש של טריקה, וברגע נהיה חושך מוחלט. היינו ממש הדמויות שבסיפור. הרגשה של בהלה בתוכנו, פאניקה מסביבנו. הדלת של תא הגזים הכבדה נסגרה בבת אחת והותירה אותנו לכודים בתוך תחושת כאב ישן שחדר ישר לתוך הנשמה. בעיון מעמיק שלקח מספר שניות עד שהבנו מה קרה, גילינו שמדובר בטריקת דלת הכניסה של תא הגזים עקב הרוח העזה שהשתוללה בחוץ. נדמה היה שהיא תיארה את הפחד הלא נסתר של המקום הארור האחוז אימה. אותן השניות המפתיעות התארכו לעולם ועד.
חזרנו לאוטובוס עם חוויה עוצמתית בלתי נתפסת שחרוטה בלבנו תמיד. |