0
אתה זוכר, לפני חצי שנה, פחות או יותר.. אמרת לי בפעם הראשונה, "אני לא יכול". לא יכול לסמס, לא יכול לדבר, "לא יכול". היית יוצא לים ונעלם. משאיר אותי פה להתקרר קצת.. היה חורף אז, היה לי קר גם בלי כל ההעלמויות שלך לתוך החושך הזה. "אני לא יכול, את תלמדי להכיר אותי לאט לאט.."
עבה חצי שנה מאז המשפט הזה. למדתי להכיר אותך. באמת שלמדתי. איך לדבר ולחבק, ולהרגיע.. אני למדתי. אתה לא. פעם היית משאיר אותי להתקרר, היום אתה כבר לא משאיר אותי. אבל אתה כל כך קר בעצמך.
יש לך מחוות יפות כאלה של אהבה. מופיע בחניה שלי באמצע הלילה כשאני חוזרת, "כי התגעגעת". לקנות תכשיט, או להזמין סופשבוע.. אבל לפעמים אתה כל כך טועה שזה שובר לי את הלב. במקום לבוא לחבק ולדבר אתה נסגר, ומתחיל לדבר. ברישמיות ונוקשות. בכל מילה שיוצאת לך מהפה הלב שלי נסדק עוד קצת. אתה לא קולט אני רוצה לצעוק עליך. אתה לא קולט. למה אתה לא מחבק אותי עכשיו? תשתוק. רק תחבק אותי ודיי. אני לא צריכה את המתנות שלך או ההסברים.. רק שתהיה פה, ושאני יהיה כאן בשבילך. סוג של הרמוניה כזאת, קלאסית. אל תהיה המלודיה בשיר שלי..
|