כותרות TheMarker >
    ';

    פוליטיקה זעירה

    בעיקר על החוויה הפוליטית וקצת על אהבות אחרות-כיצד מתנהלים הדברים במאה ה-21 בין אידאולוגיה למסחר. על האדם כחיה פוליטית, על תרבות ואידאולוגיה. על נושאים שברומו של עולם ועל זוטות מן הקרקעית.

    ארכיון

    0

    ארנדט וטרנטינו על בדיה ורוע

    2 תגובות   יום ראשון, 7/4/13, 16:47

    כאשר הגיעה חנה ארנדט לירושלים לסקר את משפטו של אייכמן עבור הניו-יורקר, הייתה לה כבר תזה ברורה לגבי הרוע הנאצי ומקורותיו. תזה אותה הציגה בהרחבה בספרה על יסודות הטוטליטריות. למעשה במאמריה על משפט אייכמן, ארנדט יצאה מגדרה להוכיח תזה זו גם על חשבון הדיוק והמרוכבות ההיסטורית. כך נולדו הכתבות שאחר כך אוגדו בספר שנקרא אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע.

     

    התיזות שקידמה ארנדט בספרה התקבלו בצורה שלילית בישראל והובילו לסוג של חרם על כתביה ועל רעיונותיה. תוך התייחסות אליה כיהודיה הסובלת משינאה עצמית. חרם אשר הוסר רשמית בישראל רק קרוב לארבעים שנה לאחר המשפט, עם תרגומו של ספרה לעברית.

     

    כי רק ממרחק הזמן ובעקבות השינוי שחל בחברה הישראלית התאפשר מקום לרעיונותיה של ארנדט בשיח הציבורי הישראלי, ולו בגלל מעמדה העולה בשיח האקדמי העולמי. כך למרות שהעובדות בספרה הן לעיתים מאולצות, במקרים רבים לא מדוייקות ומדי פעם אף שקריות, התיזה הכללית שלה קנתה אחיזה רחבה בעולם ובישראל.

     

    עובדה זו, מעוררת שאלות מעניינות לגבי האופן בו אנו נוטים לאמץ תזות מסוימות או הסברים שונים לגבי המציאות ההיסטורית, ומחדדת את העובדה שתיאוריות הנחקקות בתודעה הכללית, תלויות לא רק בממצאים ההיסטוריים ובמבט המשתנה שלנו, אלא תלויות מאוד במתווכים. כך התיזה של ארנדט למרות הבעייתיות שלה, הפכה 50 שנה לאחר המשפט למסמך המרכזי שעליו מתייחסים כאשר באים לנתח את אירועי אותו משפט ומנסים להבין אותו. ההיסטוריונים יכולים ללקט את שגיאותיה, חוקרי השואה או המשפט יכולים להלין על הפרזותיה או שנאתה לתובע הראשי האוזנר, אך ארנדט הפכה לנקודת ההתייחסות הארכימדית למשפט ולתופעת הנאציזם.

     

    עבור ארנדט המשפט היה מקרה הבוחן לתיאוריה שלה על יסודות הטוטליטריות ולא הייתה לה כל כוונה לתת לפרטים לערער את התיזה שלה. וכך בחלוף השנים התיאוריה של ארנדט קנתה לה אחיזה ואי הדיוקים היטשטשו באבק הזמנים. אנו הרי זקוקים להסברים שיעניקו משמעות והגיון לעולם, ובעוד שאנו נוטים לרוב להבין את המורכבות של ההווה, לגבי העבר אנו נעשים יותר סלחנים ולו בגלל שלרוב חסר לנו ידע מספק, כדי לפקפק בתיאוריות המוצגות לנו.

     

    מלבד פיתוח הרעיון של הבנאליות של הרוע בכתבותיה על המשפט, מקדמת ארנדט גם תיאוריה לגבי האופי התיאטרלי של המשפט ועל השימוש הפוליטי שעושה בו ממשלת ישראל. לתפיסתה משפטו של אייכמן איננו רק משפט שמטרתו להשיג צדק או נקמה אלא הוא קודם כל מופע תיאטרלי המיועד לאזרחי ישראל ולעולם כולו אשר מטרתו להצדיק את הציונות והמיליטריזם הישראלי.

     

    כך משפט מבוים, המתואר על ידי ארנדט בצורה לקויה ומגמתית, הופך עם השנים לקנה מידה מרכזי להתייחסות. והופך לדוגמה לאופן בו בדיה נעשית עם הזמן לחשובה יותר מן העובדות, עד שלמעשה כמעט ובלתי ניתן להפריד בין השניים. הרי גם המשפט וגם הספר של ארנדט אינם האובייקט הנחקר אלא ייצוגים שלו ועליו.

     

    ממרחק השנים, הבדיה הולכת ונעשית מרכזית יותר, בכל מפגש שלנו עם המציאות ההיסטורית. נסו לחשוב על ימי הביניים או על המערב הפרוע (אם אתם לא מומחים בנושא, כנראה שיש לכם אוסף של תמונות מסרטים כמייצגים אותנטיים של התקופה). זו גם בדיוק הטענה של טרנטינו בסרטיו, בסופו של דבר כאשר הזמן ההיסטורי נמוג, עולם הייחוס המרכזי שלנו הוא עולם הדימויים, עולם הבדיה של התאטרון או של הקולנוע. לכן בסרטו ממזרים חסרי כבוד, טרנטינו מתעניין בקולנוע כיוצר מציאות, הוא עוסק בכוחו של הדימוי וטוען כי בסופו של דבר זה לא משנה מה קרה במציאות ההיסטורית כי מה שיקבע את האופן בו נתפוס את העבר נקבע באולמות ההקרנה.

     

    לכן כאשר בסרט הוא הורג את כל בכירי השלטון הנאצי בעולם הקולנוע, הוא למעשה מכריז על ניצחון הבדיה על ההיסטוריה. הוא מכריז על נקמת היהודים בנאצים באמצעות אולפני הקולנוע. "זוהי נקמה יהודית" זועקת דמותה המעוותת של שושנה דרייפוס מן המסך הבוער, כאשר מאות נאצים נשרפים חיים באולם הנעול. בימי המלחמה היו אלו היהודים שהובלו למשרפות והיו הקורבנות, לאחר המלחמה בקולנוע ידם של היהודים היא העליונה. לא במקרה חומר הבעירה בו משתמשים שושנה ומרסל מאהבה לעלות באש את הקולנוע הוא סרטים ישנים.

     

    הרעיונות של ארנדט מבצבצים גם בסרטו של טרנטינו, כל הגרמנים שאנו פוגשים, מלבד היטלר וגבלס, הם רק בעלי תפקידים הממלאים את חובתם. החייל הגרמני שמתאהב בשושנה רוצה שהיא תפריד בין הצלף שמחסל מאות, לצעיר הרהוט ואוהב הקולנוע שמתחיל אתה. צייד היהודים האנס הלדה גם הוא דמות מורכבת, שאפתן, מתוחכם, מעודן ונטול כל ממד של אנטישמיות מטורפת. רק חריצות יתר ורצון להצליח בתפקידו מובילים אותו, לא דוגמטיות ולא אמונה עיוורת.

     

    במובנים מסוימים טרנטינו הולך אפילו צעד רחוק יותר, האלימות של הגרמנים היא אינסטרומנטלית היא חלק מתפקידם, היא רק מגיחה מדי פעם מבעד למעטה התרבות העוטף אותם. לעומתם האלימות האמריקאית היא ישירה ואכזרית ואיננה מוסווית, היא אלימות שלא עברה כל עידון וכל ריחוק, היא אלימות אנטי מודרנית במהותה. האמריקאים לא יוצרים מנגנון של חיסול ומפעלים של השמדה אלא מחסלים את הנאצים במו ידיהם, עם אלות ותוך קרקוף ראשיהם.

     

    ארנדט מנסה לחשוף את המנגנונים המופעלים במשפט על מנת להצדיק את הציונות ואת  האלימות הכרוכה בפרויקט הציוני בישראל וטרנטינו בדרכו, מנסה גם הוא לחשוף את מנגנון האלימות האוניברסלי הקיים באדם ולהראות כיצד על ידי השימוש בנאצים כמגלמי הרוע המוחלט ניתן להצדיק את האלימות חסרת המעצורים של האמריקאים מבלי להצטמרר מאכזריותה. בסופו של דבר ההבדל היחיד בין נאצים לשאר בני האדם הוא רק המדים וכאשר הם מסירים אותם, קשה מאוד להבחין בנאצים שבניננו. כי עבור חנה ארנדט אייכמן ללא מדים הוא רק אדם בינוני, פקיד אפור ועבור טרנטינו נאצי בלי מדים הוא אחד האדם, לכן ארנדט לא רוצה להאשים את הפרטים אלא את המערכת שנוצרה מסביבם ואילו טרנטינו מוצא פתרון אחר על ידי סימונם של הנאצים בצלב קרס על המצח הוא מונע מהם לחיות בינינו מבלי שנדע על קיומם. כי האלימות זקוקה תמיד להצדקה ולכן היא זקוקה תמיד לנאצים, לאיראנים, למישהו שיגלם את הרוע. או כמו שמסביר זאת אחד מגיבורי הסרט, "אנו מנפצים גולגולת עם אלת בייסבול בשם החירות" וכאשר אנו כצופים מקבלים את האלימות הזו כמשרתת את הטוב, לפתע היא מפסיקה להחריד אותנו, וכך באופן ישיר ובעוצמה, גם אנו הצופים מבינים מחדש את המשמעות של המושג הבנאליות של הרוע.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/4/13 10:23:

      צטט: shabat shalom 2013-04-08 06:51:59

      לא הבנתי במה עיוותה חנה ארנדט את העובדות ההיסטוריות.

       

       

      אין כאן כוונתי לעסוק בבעיתיות של סיקור המשפט של ארנדט. אבל יש לא מעט חומר והוכחות לאופן הסיקור הבעייתי של ארנדט את המשפט. דרך אגב הדבר אינו מחליש או סותר את התיאוריה הפילוסופית המרתקת שלה. ראה למשל דוגמא קטנה בפוסט של דני אורבך 

      http://dannyorbach.com/2012/04/27/%D7%97%D7%A0%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%9C%D7%94-%D7%93%D7%99%D7%99%D7%A1%D7%94-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9B%D7%9E%D7%9F-%D7%97%D7%A0%D7%94-%D7%90%D7%A8%D7%A0%D7%93%D7%98/

        8/4/13 06:51:
      לא הבנתי במה עיוותה חנה ארנדט את העובדות ההיסטוריות.

      פרופיל

      מולי בנטמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין