0

11 תגובות   יום ראשון, 7/4/13, 18:34

סבתא שלי- נינה

סבתא שלי ,נינה, גדלה בברלין שלפני המלחמה.
סבתא שלי, הייתה פרימה בלרינה של הבלט הממלכתי, חייה סבבו סביב הופעות, חזרות, אומנות, מחזרים וחיי חברה סוערים שכללו ריקודים, בתי קפה ובארים .
ממש כמוני, בתל אביב של שנות התשעים רק שאני רקדתי ריקודי שנות השמונים.

כשעלו הרוצחים, היא התחילה להרגיש לא בנוח ברחובות, בחזרות ובהופעות.

הבארים, נעשו חשוכים יותר, בבתי הקפה, כבר לא הורשתה לשבת, החברים כבר לא היו חברים והמחזרים נעלמו כלא היו. אנשים התעלמו ממנה, הריחות ברחובות השתנו ונעשו מסריחים וקשים לנשימה. עם הכתם הצהוב על הבגד, הרגישה לא שייכת לעיר שחיבקה אותה.

ערב אחד, נשמעה דפיקה בדלת, נכנסו אנשי האס-אס ולקחו את כל המשפחה, אפילו את אחותה הקטנה, הכניסו אותם לרכבת צפופה ומחניקה ובלתי ניתנת לעצירה ודהרו אל הלא נודע. כשירדה ראתה מחנה גדול, מוזנח, עם חולים, תשושים וגמורים, ממש כמו מתים מהלכים, לבושים בבלויים והריחות היו לא נעימים.

היא ראתה אנשים שהפשיטו להם את העור בעודם בחיים. את הגברים לקחו לתור אחד, ואת הנשים למקום אחר. את אחותה ואמה לא ראתה יותר ואותה לקחו לרצות חיילים. הייתה מגישה להם אוכל שתיה ושירותים אחרים, שגרמו לה לצלקות נפשיות ופיזיות קשות.


אחרי כמה שנים של סבל נוראי וייסורים קשים סבתי חלתה והייתה צריכה מנוחה ואז בא לה רעיון - מכיוון שנראתה גרמניה כשרה, בלונדינית עם עניים כחולות, ממש ארית להשכרה, היא הורידה את הטלאי הצהוב, הצליחה להשיג בגדיים נקיים כדי לעבור את המחסום של הרוצחים ועברה את שער המחנה. בחשש רב אך בלי למצמץ כדי שאף אחד לא יראה, ברחה אל החופש בדרכה לחיים. המשפחה שעדיין חיה נשארה במחנה, כולם עלו לשמיים. חברה אחת החביאה אותה מתחת לאדמה עד שהמלחמה נגמרה .

הזיכרון שלי ממנה זה שירים באידיש שהיתה שרה לי לפני השינה.

"קיצלה שלי" קראה לי.

''

 

דרג את התוכן: