היום השואה

לא אספר לכם שכל יום הוא עבורי יום השואה כי זה לא ..

 אבל גם לא אספר לכם שהטכס המנופח שם בהר הירושלמי

 מעצים את אבלי  על בני משפחתי שהיו שם

 בין אם לא חזרו  משם

 אם כי האבל עליהם קשה

 כי לא הכרתי אותם

 ובין האבל הגדול  על אלו שחזרו

 שחזרו ועלו לארצישראל

 עם תקוות רבות להתערות כאן

 וזה לא כל כך הלך להם

 חיו פיזית בארצישראל

שמעו את הדקלומים על "שואה לתקומה"

אבל נפשית היו שם בעיירה שלהם

 התנהלו כאן בשקט בשקט , כמעט מהיד לפה

שמרו את פרוסת הלחם הנותרת ליום המחר

אף פעם בגדים לא זרקו  ותמיד טלאים למכנסיים עשו

 פחדו להביא הרבה ילדים לעולם

 פחדו לתת לילד שלהם ללמד לשחות או לרכב על אופניים

 רצו  שילמד לימודים גבוהים תכליתיים

 והיו שמחים אילו היה משרת בצבא כפקיד בקריה

 וככה חיו להם עשרות בשנים.. בארצישראל שלהם

עד שהלכו לעולמם כאן באותה ארצישראל שלהם.

וכעת שם על ההר בירושלים

 עומדים מנופחי חזה כל ה"מכובדים"

 הקרויים בעגה  הרישמית

 "סגל אלף"  מחויטים בחליפותיהם

 כיפה שחורה  על פדחתם ופרח על דש בגדם

 והם כאילו  מתאבלים ומרכינים ראש ומדליקים משואות

 ולי כל זה נדמה לא כטכס לניצולי השואה

 אלא טכס של ניצול [בשורוק]  אותה שואה איומה

 לעוד סוג של סטטוס בפייסבוק