רוּטִינָה

  *

 ברונק'ה מניחה את הקנקן הפוך על מגש  מכונת-שטיפת-הכלים הדוממת,

מהעגלה היא לוקחת קנקן נקי וממלאת אותו בחלב טרי, בשביל ברל בעלה,

הוא לוקח תה בחלב, היא מעדיפה פרוסה מהלימון של הפרדס,

זה שברל נטע בידיו ובו גם צנח לפני עשרים שנה. אחר תחזור לחדר הקטן

בדיוק כשהשעון שעל הקיר יראה רבע לפני ארבע, תעמיד את שתי

הכוסות המהבילות משני צידי השולחן הקטן שבמרכזו קערת העוגיות,

ותשב בדממה לשתות את התה ולהביט על ההורים והקטנים העוברים

בשביל שמול חלונה. הם לא יראו אותה, רוטינה, כך מדי יום, שישים שנה.

*

 חייק'ה לא מוציאה את הסיכות מהפה כשהיא מזמזמת לעצמה ניגון

חסר מילים ודוחפת ביד עם שרוולון הלבלרים שעל זרועה הימנית

את הבד הפרחוני ללוע מכונת התפירה בקצב מהיר, כמו נדרשה להספיק

לסיים את המלאכה לפני שיידום המנוע, לפני שייעצרו גלגלי המכונה

המשקשקת אליה בקול שני, כליווי לניגון. בצהרים תנעץ את הסיכות

בכרית הקטנה ותצא בדממה מהמתפרה עד לבוקר הבא.

השרוולון והשתיקה ילוו אותה בשעות הלילה הארוכות ישמרו עליה

מהחלומות ומהמספר, עד השחר. ממילא אין לה עם מי לדבר,

רוטינה, כל יום, שישים שנה.

*

 לחנק'ה יש שפם, שחור, בין הקמטים היורדים מקצה האף אל צידי הפה,

אלו שקוראים להם קמטי צחוק, אבל חנק'ה אף פעם לא צוחקת,

גם בדל חיוך קשה לתפוס על פניה המקומטות, בכלל, חנק'ה מזיזה

מעט מאד את הפה, הלחיים השקועות שלה שאובות פנימה כבלון

שהתרוקן מאוויר, בין גבותיה קמטי מחשבה עמוקים ומסתוריים,

היא שומרת את המחשבות שלה לעצמה, בקצה הסנטר המחודד יש לה

חתימת זקן מדובלל,  ורחוק למטה הבטן חלולה. רוב הזמן היא שותקת

ואוכלת מעט מאד, רוטינה, כך היה תמיד.

לחנק'ה נשאר רק חור במקום של הרחם, מכאן לא יכולים לצאת ילדים,

חנק'ה הייתה אצל דוקטור מנגלה לפני שישים שנה.

*

יוסק'ה לובש מכנסיים קצרים כל השנה

שם לא היה לו קר, גם בשלג, אז פה? במדבר?

רוטינה, כך מדי יום, במשך שישים שנה.

*

כשצביה לובטקין באה לועידת התנועה וסיפרה

הותיקים נסערו, התקשו להאמין,

לברונק'ה, חייק'ה, חנק'ה ויוסק'ה אלו לא היו סיפורים

להם זו רוטינה, מציאות חיים, כבר שישים שנה.

*

הערה: זה פורסם פה, בבלוג שלי, בראשיתו.

הרגשתי שצריך לשוב ולהעלותו.

כנראה שלעולם לא יפוג תוקפו...