ציון 70 שנה להצלת יהודי בולגריה השנה ביום השואה, אני מבקשת להעלות כאן ולספר על נדיבות לבם של בני העם הבולגרי, אשר לא נתנו את "היהודים שלהם", (כך קראו ועדין כך הם אומרים, "היהודים שלנו") להשלח לזרועות המות של הנאצים, כאן אני גם מביאה את מחרוזת "סוף סוף," שמתחילה עם תאור הזמן שבו שהינו ב"מחנה הריכוז" (כתבתי בגרשיים, להדגיש כי זה מחנה ריכוז דגם בולגרי, אשר איננו דומה למשהו בשם זה במקום אחר, ובכל זאת כהגדרה היה זה מחנה ריכוז). שהייתנו שם ומה שעבר עלינו, אחר כך העזיבה של הבית, לקראת העליה לארץ. סוֹף סוֹף
*** כָּל הַלַּיְלָה הָיָה הָאֶשְׁנָב צוֹרֵחַ אֶת זַעֲקוֹת הַמְעֻנִּים,
הִתְנַחֲמוּ.
ר. מיפו.
לְכַסּוֹת אָזְנֶיהָ, וְהָעֲנָנִים עָזְרוּ לְהַחְבִּיא לִכְלוּכִים.
עָמְדָה לְיַד הַבְּאֵר, עֲרֵמַת הַכֻּתּוֹנוֹת שֶׁלָּהֶם חֲמוּצָה מֵהַדָּם.
"נֵנִי, נֵנִי, נֵנִי maldecido, נֵנִי, נֵנִי, נֵנִי..." כְּמוֹ הִמְשִׁיכָה לָשִׁיר לִי שִׁיר עֶרֶשׂ. אַבָּא אָחַז בְּיָדִי, רָצִינוּ לָצֵאת לֶחָצֵר,
וְאִמָּא צָעֲקָה: וּמִיָּד שׁוּב שָׁבָה לְפַטֵּם פִּיהָ בַּפִּזְמוֹן:
"נֵנִי, נֵנִי maldecido, נֵנִי, נֵנִי..."
הִיא רָאֲתָה אוֹתוֹ, עַל מַדָּיו הַנְּקִיִּים וְהַמְגֹהָצִים
שֶׁטָּרְחָה עֲלֵיהֶם כָּל כָּךְ,
"אַתְּ שָׁרָה לָךְ, יְהוּדִיָּה? זֶה... הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא מֵהַ-Biblya שֶׁלָּכֶם?"
אַבָּא הֶחְזִיר אוֹתִי לַחַדְרוֹן.
הִבַּטְתִּי לְמַעְלָה בָּאֶשְׁנָב, הוּא הָיָה אִלֵּם בְּשָׁעָה זוֹ שֶׁל מְנוּחָה
לַמְעֻנִּים.
ר. מיפו. *** בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר שֶׁל סְתָו הָיָה קָרִיר,
הַשֶּׁמֶשׁ עֲדַיִן מַסְתִּירָה את מֶרְכַּבְתָּהּ הַמְפֹאֶרֶת,
וּבֶחָצֵר שֶׁהִלְבִּינָה פִּתְאוֹם הָיוּ הַכְּרִיזַנְטֶמוֹת הַלְּבָנוֹת
מְרָכְלוֹת חֲדָשׁוֹת עַכְשָׁוִיּוֹת, בְּחִיּוּנִיּוּת שֶׁל רַכְלָנִיּוֹת מְנֻסּוֹת.
כָּל הַשְּׁכֵנִים עָמְדוּ לְיַד הַשַּׁעַר, מְבָרְכִים אוֹתָנוּ:
"אַתֶּם שֶׁזְּכִיתֶם וְנוֹסְעִים לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, אַתֶּם הַמְאֻשָּׁרִים."
וְעֵינֵיהֶם עֲצוּבוֹת, לְהַפְקִיר כָּךְ אֶת הַיֹּפִי הַיָּחִיד הַזֶּה.
אֲבָל שָׁם, שָׁם מְחַכִּים הַבָּנִים.
בַּבֹּקֶר הַשְּׁבִיעִי
הֵעִירָה אוֹתִי תְּרוּעַת הָאֳנִיָּה, מִיָּד רַצְתִּי עִם כֻּלָּם לַסִּפּוּן,
מִמּוּל עָמַד הַכַּרְמֶל, כַּרְסָנִי מְעַט, מְבֻיָּשׁ קִמְעָה,
מֵעַל רֹאשׁוֹ כַּעֲטֶרֶת לְבַנְבַּנָּה עָטְרוּ לוֹ הָעֲנָנִים הַקַּלִּים.
הוּא לֹא הָיָה גָּבוֹהַּ כְּמוֹ הַוִּיטוֹשָׁה, אֲבָל מַזְמִין וְחָמוּד. הִבַּטְנוּ מֵהַסִּפּוּן לְמַטָּה עַל הַמֵּזַח,
אֲנָשִׁים שֶׁיָּרְדוּ מֵהָאֳנִיּוֹת הָלְכוּ בְּשׁוּרָה, קְטַנִּים וְחָרוּצִים כִּנְמָלִים,
כֻּלָּם הָלְכוּ לְאוֹתוֹ הַכִּוּוּן.
וְאָז אַבָּא קָרָא: "רְאִי, יַלְדָּה, רְאִי שָׁם לְמַטָּה."
הָיוּ שָׁם שְׁתֵּי נָשִׁים עִם מַגָּשִׁים גְּדוֹלִים בִּידֵיהֶן,
"הֵן מְחַלְּקוֹת לַחְמָנִיּוֹת, לְכָל עוֹלֶה לַחְמָנִיָּה..."
אִמָּא כָּל כָּךְ הִתְרַגְּשָׁה.
כָּאן אוֹכְלִים לַחְמָנִיּוֹת, חָשַׁבְתִּי, סוֹף סוֹף
הִגַּעְנוּ
ר. מיפו. |