קטע מסיפור שאני כותב בתקופה האחרונה.

דוד עבר בין התמונות מביט בהן בעיניים בוחנות, והגיע לציור האחרון שבו הוסיף באיו את שיר רוקדת.

באותה שנייה ממש, נזכרה שיר בצילום שהיה תלוי בחדרו של אמנון. צמרמורת עברה בגופה מהדמיון שהיה בתנועת הריקוד של הרקדנית ולרקע. אותם הבתים, אותה התנועה, והשמלה דומה. שאלמלא היה הצילום בגוונים ישנים של  חום, שחור, הייתה בטוחה שהשמלה שלבשה הדמות המצוירת, גם היא אדומה.

נגשה אל דוד, וקרבה לפניו את הכסא. עדין עמד מול הציור כמהופנט. נגעה בידו שהייתה נתונה בשרוול חליפתו וחשה ברעידתה, בידה השנייה הצביעה על הכסא.

"דוד"

הפנה מבטו אליה, ראתה שעיניו היו לחות, והוא מצמצם גבותיו העבותות לכסות עיניו להסתירם. אחר התיישב על קצה הכסא.

"ציור יפה" אמר בקול צרוד. שיר הבחינה שהוא נושם בכבדות. דוד הביט בפלטת הצבעים שהייתה מונחת לפניו, מהרהר. אחר הושיט ידו אל פלטת הצבעים. תחילה כמהסס, בידו הוריד מהכן את הציור, והושיט ידו למסגרת עץ חדשה עליה מתוח קנבס לבן חדש "אפשר?" הביט  בבאיו.

באיו הרגיש שאסור לנתק את השקט ששרר בסטודיו, והנהן בראשו.

בידיים מיומנות  הניח דוד את הבד על כן הציור. עמד על יד השולחן. טבל מברשת בצבעים שעל פלטת הצבעים, והחל לצייר דמות פנים על גבי כל הבד. חזהו עלה וירד, ושיר ראתה שהוא עדיין נושם בכבדות. ידו המציירת רעדה. אחר לקח מברשות נוספות, וטבל בצבעים כשהוא מושך אותם במיומנות על הבד.

שרה קרבה בשקט, עיניה פתוחות לרווחה. פניה העידו שהיא המומה מבעלה. באיו ושיר עמדו מבלי לזוז. תוך דקות מספר החלה להופיע מול עיניהם בצבעים, דמות פרצופו של היטלר. כשידו של דוד נעה במיומנות ובמהירות בין הצבעים בפלטת הצבעים, לכוון בד הקנבס.

בתנועות האחרונות בידו, הבחינו ברעד גופו שהתחזק. שרה סימנה בידה ובשפתיה לשיר "היכן השירותים?" פניה היו שטופות מדמעות, שיר הצביעה לכוון דלת המקלחת. אף היא הרגישה דמעות בעיניה.

כשהציור היה כמעט  גמור, עמד באיו נפעם מול דקות יצירה שטרם ראה מימיו. ציור דיוקנו של היטלר שהיה מבחינתו מושלם. וזאת אל אף שנעשתה זמן קצר, ובשכבה אחת.

דוד עמד מול הציור כשכל גופו רועד. אחר לקח בידו מכחול עבה, משך בו צבע שחור, וביד רועדת במהירות ובחוזקה, נעץ את המכחול בחזית פניו של היטלר, בין עיניו, עד שבקנבס נפער קרע לאורך ולרוחב. לאחר דקות של דומיה, וכשכל גופו רועד ושהוא מדגיש כל מילה: "בזכות... הציורים האלו, אני חי, חי, חי" חזר ואמר בקול רועד שהסתיים בלחישה כאילו דיבר לעצמו

אחר התיישב על הכסא, נשם נשימות קצרות ועמוקות, חזהו עלה וירד, תוך שהוא מביט בציור מבט ממושך, בעיניים זועמות שהחלו לדמוע.

שרה יצאה מחדר השרותים, הביטה בבעלה בדאגה, עיניה היו אדומות. בידה ובראשה סימנה לשיר לכוון הדלת, "כדאי שנתחיל ללכת".

דוד הרים עיניו הסתכל סביבו, ולאחר דקות של שתיקה, החל ללכת בצעדים מהססים לכוון הדלת.

עד לכאן הקטע.

כל הספר מסופר מהדמיון עם נקודות ציון שעברתי בחיי. הורי עלו לארץ בשנות העשרים והשלושים ולא עברו את השואה. משפחותיהם שנשארו באירופה ניספו.

הקטע המסופר הוא הקטע היחידי שיש בו מעט סיפור שקרה באמת:

עבדתי תקופה קצרה, בעיצוב תערוכות עם מעצב אמן צייר ענק. שלא ממש צייר (אני כצייר ראיתי מעט, וגם שירה נהדרת שכתב) מהטובים שהיו במדינה. הוא ניצול שואה שעבר גהינום, ממש כך. ביום השואה בשנה שעבדנו ביחד, החל לספר לי במשפטים קטועים על המראות, ועל רגעי האימה שכמעט סיימו את חייו. משפטים קצרים שבהם היה בסף נגיעה ממות, שלפעמים פרשתי את ההמשך על פי מבט עיניו. במשפט אחרון אמר. "תעיר אותי באמצע הלילה ובעיניים עצומות אני אצייר לך את היטלר" 

אחרי שנים שאלתי את חתנו שהיה נשוי לבתו, אם סיפר להם את הסיפור הזה על הציורים שהחזיקו אותו בחיים? אמר שפעם ראשונה הוא שומע על כך. (הם היו מאוד קרובים פגישות יומיות וחיים ביחד). מעולם, לא הוא ולא אשתו שהיא בתו של אותו אמן, לא שמעו ממנו על ציורים אלו שבזכותם הוא שרד.