זינדיקנישט
אתם יודעים, לסבתא שלי היה בית קטן, כל כך קטן עד שאפילו מקום לשירותים לא היה בו. ואם סבתא או אני היינו צריכות, היינו יוצאות החוצה לשירותים שהיו משותפים לסבתא ולגברת בלומשטיין השכנה. לפעמים היה קר וגשום, או שסתם ניזכרתי מאוחר, ואז הייתה סבתא לוקחת את המטרייה השחורה הגדולה, ומלווה אותי בחושך. וכדי להתרחץ, הייתה סבתא צריכה לתאם עם אותה השכנה, כי האמבטייה הייתה שייכת בעצם לה. אבל אני מעולם לא שמעתי את סבתא שלי מתלוננת, כי לסבתא גולדה שלי הייתה מילה – "זינדיקנישט", שפירושה אין סיבה וגם אין על מה להתלונן.
בחופשים מהגן הייתי מבלה שעות בחצר הקטנה והצרה, שהייתה מגרש המשחקים הפרטי שלי. שם בניתי לי נדנדה מחבל שאת צידו האחד קשרתי למוט שהזדקר מהמרפסת של הגברת שמרלינג, ומצידו האחר לעמוד בגדר של הגב' זינגר. על החבל הנחתי כרית חומה קטנה ממיטתה של סבתא, וכך שעות הייתי יכולה לשבת, להתנדנד ולהביט בסבתא היושבת לה על הבאנקל'ה (שרפרף העץ הקטן), בצל הדלת הפתוחה ומקלפת את תפוחי האדמה דק דק, ומביטה בעץ האקליפטוס הזקן, בעל הגזע הרחב והענפים הרבים, שדי היה לו בפיסת האדמה הקטנה כדי להכות ולהצמיח שורשים.
כשסבתא הייתה קמה לבסוף מהבאנקל'ה, הייתה קומתה נמוכה מאד. ואני אהבתי להיצמד אליה ולבדוק בכל פעם עד להיכן אני מגיעה לה, וידעתי שלא ירחק היום בו ראשי ייגע בראשה, וידעתי גם שיש לי את כל הזמן שבעולם כדי לצמוח ולהגיע עד לשם בערך... כשנכנסתי לבית של סבתא הייתי מרימה את המבט מהרצפות המצויירות ועד לתיקרה הזאת, הגבוהה כל כך. מעט חפצים ורהיטים עמדו שם. כמה ארונות מטבח לבנים, צמודים לקיר ומקרר קטן ולבן. וממול עמדה לה המיטה הרחבה והרכה של סבתא. מכוסה בבד החום הפשוט, שדוגמאות של עלים טבועות בו. ובקיר ממעל למיטה של סבתא, טיפסו ועלו להם הסדקים, שנשקו לתיקרה. אלה הסדקים, ששום צבע או טיח לא יכול היה לכסותם. ואבא שלי כל כך רצה לקנות לסבתא דירה חדשה, אבל לסבתא הסדקים הללו בכלל לא הפריעו. כי לסבתא שלי הייתה עוד מילה - "מידרפנישט" - לא צריך כלום, יש הכל!
וכך בכל שנה, כשהגיע יום ההולדת של סבתא ואמא כל כך רצתה לקנות לה שמלה חדשה, או סיכה או משהו, סבתא התעקשה - מידרפנישט! אבל לי היה רעיון. ראיתי שמברשת השיניים של סבתא מאד ישנה, אם אקנה לה מברשת חדשה - סבתא בוודאי לא תצטער, כי הרי כמה כבר עולה מברשת שיניים וחוץ מזה, זה דבר נחוץ. כשהגשתי לסבתא את המברשת עטופה בנייר, עקבתי בדריכות אחר מבטה, וכשראש המברשת החל לבצבץ ראיתי את האכזבה הקלה העולה בעינייה ולא ידעתי אם משום שזו הייתה בסך הכל מברשת שיניים או משום שגם היא נכללה בקטיגוריית הדברים הבלתי נחוצים.
בחדר השני עמד מכשיר רדיו מעץ. בכל יום בשתי דקות לשבע בדיוק הייתה סבתא פותחת אותו, נעמדת קרוב קרוב, קצת רוכנת מעליו כדי לשמוע טוב, ומקשיבה לקריין, שהכריז בקולו החגיגי, שהנה אוטוטו ישמעו החדשות ביידיש. וסבתא הקשיבה וגמעה מילה מילה. לפעמים גם היו משמיעים שיר או שניים, את "רוזינקש מיט מנדלן" (צימוקים ושקדים) או את "אוייפן פריפעטשיק ברנט הפיירו הן אין שטיב איז אייס", ואז, הייתי יכולה לראות את אותה הלחלוחית, בעינייה הבהירות של סבתא. בחדר הזה גם עמדה ארונית עץ קטנה ועלייה שתי תמונות. האחת של ילדה, כבת ארבע חמש, בשיער בהיר וחלק ובתספורת קצוצה עם פוני, מכופתרת עד צוואר בבגד החום הפשוט, ומביטה בעינייה הבהירות בי - הילדה בת הארבע והחמש. אמא סיפרה לי שזו וייארה, דבורה אחותה הקטנה, הבת של סבתא, שנפטרה מהרעב והמחסור אליהם נולדה, דווקא בשנת '47 לאחר שהמלחמה הסתיימה, עוד בטרם מלאו לה שבע. וכשהבטתי בתמונה ידעתי, שהיום הייתה יכולה להיות לי דודה, כמו עוד אמא, כמו אחות גדולה, כמו הדודה שמעולם לא הייתה לי...
וליד התמונה של וייארה, תמונתו של סבא אליעזר - בעלה של סבתא - עם העיניים השחורות, הרגישות. סבא ניסה,עוד לפני שהחלה המלחמה, להשיג סרטיפיקטים ולעלות מפולין לארץ. אבל זה לא הלך, וכשפרצה המלחמה אמר שחייבים לברוח מהגרמנים לרוסיה. יהודים רבים וביניהם המשפחה שלי לא הבינו - מדוע יש לברוח מהגרמנים התרבותיים לרוסים הברברים הללו ?!, אבל סבא ידע. וכך הם ברחו - סבתא בהריון מתקדם עם וייארה, אמא שלי עוד לא בת חמש - וסבא. אמא סיפרה לי, שסבא שלי נלחם בגרמנים (היום אני יודעת שגוייס לצבא האדום) אבל כילדה הייתי גאה שסבא שלי היה פרטיזן, למרות שמהתמונה עם תווי הפנים העדינים והגוף, שנראה שברירי מתחת לחליפה הכהה, הוא לא ניראה לי בכלל כמו אחד שרץ ביערות וזורק בקבוקי מולוטוב - אפילו שזה על הגרמנים.
סבתא שלי לא ידעה לדבר עברית ואני לא ידעתי לדבר יידיש, אז סבתא שלי דיברה אליי במעט המילים שנידרשו לה מולי ביידיש, ואני עניתי לה בעברית. כך הבנו אחת את השנייה. סבתא הייתה מכינה לי תמיד מרק של פרפלך (כאלה איטריות קטנות, כמו פרחים) בחלב חם. המרק הזה לא היה מלוח או מתוק, פשוט טעם האיטריות הספוגות בחלב, שהייתה מגישה אל פי בכף, בזהירות רבה. ותוך כדי כך הייתה מספרת לי את המעשה בקוזל'ה, אותה עז קטנה ושובבה, שבבעיטת רגל שפכה כד של חלב, או על ילדה אחת קטנה, שלא רצתה לאכול ועל כן היו מאכילים אותה, בזהירות טיפין טיפין. ואני הייתי מביטה בעינייה של סבתא ומחפשת בהם את כל אותם הסיפורים האחרים עליהם לא סיפרה לי מעולם.
כשהייתי בכיתה ט' סבתא חלתה בסרטן. בחודשים האחרונים לחייה, כשכבר בקושי עמדה על רגליה, הייתה אצלנו בבית. גם אז לא שמעתי את סבתא מתלוננת או בוכה על כאביה. היא הייתה יושבת על עשרים וחמש הקילוגרמים שעוד נותרו עלייה, ומקפלת בזהירות את הכביסה, לעזור לאמא. פעם אחת באה אליי חברתי רותי וצחקנו ודיברנו בקול, וזו הייתה הפעם היחידה שאני זוכרת שסבתא ביקשה ממני משהו - קצת יותר בשקט. אבל לא נראה לי שהקשבתי לה אז, באותה הפעם. שנים ייסרה אותי המחשבה על הפעם הזאת...
והיום כשאני עומדת במטבח וקולפת את תפוחי האדמה לפירה, אני נזכרת איך סבתא ידעה לקלף את הקליפה דקה-דקה, וכן, נכון שגם אמא מקלפת דק, אבל לא כמו סבתא, ובכלל נראה לי שכל דור הולך ומקלף את תפוח האדמה קצת רחוק יותר מן הקליפה.
מוקדש באהבת עולם לך - סבתא גולדה לויטן-בלומשטיין, ולסבא אליעזר שלי שלא הכרתי, ולך וייארה הקטנה, שהייתה דודתי והלכה לעולמה בגיל שבע כתוצאה מהרעב והמחסור, ולכל בני משפחתי אותם לא זכיתי להכיר וניספו בגטו ורשה ובאושוויץ |
