השריפות רודפות אותי. סיפורי השריפה היו סיפורי חיי.

משפחתי, מצד אבי הגיעה מוישקוב, עיירה ליד וארשה. רוב היהודים שבה נרצחו בשואה. משפחתי ועוד מספר משפחות קטן נצלו.

כולם  ספרו לי על השריפה בוישקוב. על העיר שנשרפה כמעט כליל.

היא עד כדי כך שרופה שהיא לא רשומה בשום מקום ובשום אירוע של יום השואה. חוץ מאנדרטה אחת בבית הקברות בחולון ועוד אחת בוישקוב העיר עצמה.

וישקוב נשרפה מהתודעה.

אין כלום על וישקוב, כל היהודים שבה נעלמו. אין יהודי אחד שנותר בוישקוב.

כל התעודות על היהודים בה הועברו לוארשה ונשרפו שם, כאשר הארכיב עלה באש. לא נותרה תעודה אחת משם שיכולה להוכיח את קיומם של יהודי וישקוב שם. הם נשרפו מתודעתם של הפולנים.

סבתי מצד אמי היתה צוענייה שחייתה ביערות הקרפאטים, עם הפרטיזנים.

בשריפה הגדולה שפרצה ביער, ביום כיפור, היא גלתה את היהדות, דרך יהודים שגרמו לשריפה, בטעות, מעששיות שהדליקו. היו אלה ניצולים מגטאות שהסתתרו ביערות, מבלי לדעת כיצד לשרוד ביער, הם גוועו ברעב, אבל בשארית כוחם, התעקשו להתפלל את תפילת יום הכיפורים.

היה קר ביער, וחשוך, והם הדליקו את העששיות כדי לקרוא בספר התורה. סבתי ואחיה, שנקרו בדרכם, לקחו אותם אתם, נגד הרוח, והצילו אותם מהיער הבוער, בריאים ושלמים.

היהודים היו אסירי תודה. הם ביקשו ממנה ומאחיה להצטרף אליהם, בדרך לארץ ישראל. הרב המקומי גיירם עוד באותו לילה. כך הם הגיעו לארץ - יהודים.

אבל הכל קורה בשלשות, כך לפחות טען גורדייף, וכך נוכחתי בחיי.

השריפה הקשה מכולם התרחשה בארץ.

הורי שיפצו את הדירה, בשנת 1984, שנת תשמ"ד. ביום ההולדת שלי, בנחלת בנימין בתל אביב.

בתאונה נוראית, נדלק בקבוק הטרפנטין שהיה בפרוזדור ואבי, ששפץ את הבית עלה בלהבות. אמי שבאה לעזור לו, נשרפה אף היא.

ברענט אידעלך ברענט.

שניהם מתו בבית החולים בתל השומר.

ואני, דור שני לשואה נותרתי עם השואה הפרטית שלי.

זהו, די! בי נשבעתי, שיותר לא יהיו שריפות בחיי.

אני, את מנת השריפות מיציתי.

לזכרם של שרה ואברהם (קליין (קליינה) אברום מגטו וארשה) לבבי