כותרות TheMarker >
    ';

    FTTH Israel

    FTTH Israel - סיב אופטי לכל בית ועסק בישראל

    הסיבים האופטיים משנים את חיינו: הם יאפשרו לנו להתחבר לטלויזיה היי דפינישין , ערוצי קול,מידע ותקשורת דיגיטלית ברוחב פס של מאות מגה-ביט. נוכל ללמוד ולעבוד מהבית - לגור במצפה רמון ולהרגיש בתל-אביב.

    ארכיון

    יום השואה ותרבות האילו "האם הגענו מאוחר מדי"

    0 תגובות   יום שני, 8/4/13, 22:27

    כשהינו ילדים אמרנו "אם לסבתא היו גלגלים " . היום אנחנו כבר לא ילדים אבל ביום השואה זוכרים מנהיגינו ומחנכינו למלל עשרות פעמים "אילו ואילו" . 

     

    עשרות אלפי תלמידים וחילי צה"ל פוסעים על אדמת פולין רווית הדם ומוציאים טכסים ומלל ובראשם מהדהדים עדיין דברי הרמטכ"ל אהוד ברק בביקורו הראשון באושוויץ  כרמטכ"ל על "הגענו מאוחר מדי": 

    "שלא כבימים ההם", נאם אז במדים על אדמת אושוויץ, "צבא ההגנה לישראל, בשמה של מדינת ישראל, הוא הניצב בדור הזה, נחוש, על משמר הגורל היהודי, וכי פקוחי עיניים ובוטחים בכוחנו אנו צופים היום, חמישים שנה לאחר אושוויץ, אל נוכח פני העתיד".

    אומר חנוך מרמרי בעין השביעית : מאז, אין קצין בכיר שלא לובש את מדי הייצוג שלו ויוצא במשלחת זו או אחרת אל אדמת פולין. כיצרן תרבות פשטנית ובוטה שיגר חיל האוויר ב-2003 מטס של שלושה מטוסי F-15 אל מעל השער המפורסם של בירקנאו, כשלמטה צופה בהם משלחת של 180 בכירי החיל בראשות ראש להק אוויר דאז, תא"ל עידו נחושתן.

     

    כותב ההיסטוריון הפרופוסור שלמה אבינרי

    "באפריל 1992 הגיע הרמטכ"ל רב-אלוף אהוד ברק בראש משלחת רשמית ראשונה של צה"ל למחנה ההשמדה אושוויץ. מלות המפתח בנאומו - "הגענו מאוחר מדי" - מעוררות עד היום סערת רגשות בלב כל יהודי וישראלי, משום שהן מקפלות בתוכן את המורכבות ההיסטורית הכרוכה בזיקה שבין ישראל לזיכרון השואה.....

    ''

    אהוד ברק רמטכ"ל 1992 ותרבות האילו בנושאי השואה :  "הגענו מאוחר מדי"

     

     ...ברור, כי גם אם היה בנמצא צבא יהודי בשנות ה-40, הוא לא היה מסוגל לפלוש לאירופה הכבושה ולהביס את מנגנון ההשמדה הנאצי. בסופו של דבר, נדרשו ארבע שנים עד שהעוצמה המשולבת האדירה של ברית המועצות, ארצות הברית ובריטניה הצליחה לשבור את כוח הרייך השלישי ולשחרר את אירופה מהכיבוש הגרמני." 

     

    עשר שנים לפני ביקורו של הרמטכ"ל ברק בפולין ב 1982 , נתקלתי באקרעי על אדמת גרמניה בחיל וורמאכט ממוצא יפני. הימים היו ימי מלחמת לבנון והטבח בסברה ושתילה. הוא שאל אותי מהיכן אני וכשעניתי לו שאני מישראל הוא התחיל בנאום ארוך שקיצורו הוא ולא באופן מסודר :

    "אני נאצי , הייתי חיל בוורמאכט. אתם (הישראלים ) חכמים נגד הערבים על הגמלים. אם הייתם נלחמים נגדנו הייתם רואים מה זה צבא ומה זו מלחמה. לא השבתי לו והמשכתי בדרכי , גם לא התלוננתי אצל הרשויות . הרגשתי מספיק בטוח בעצמי על מנת להמנע מתקרית עם אידיוט נאצי למחצה. אנחנו דור לניצולי שואה שלא ביקר במחנות במסגרת הלימודים ובכל זאת התנדב ליחידות קרביות ולקצונה ושירת בכל מערכות ישראל מ 1967 ועד סוף שנות התשעים. מאוחר יותר במסגרת תכנית רדיו על אנטישמיות והשואה התקים דיון בנושא , האם היתי צריך להגיב? 

     

    האם תגובת הנאצי הגרמני  ממוצא יפני שבוודאי לא הקלו עליו הארים הגזעניים והוא שפך את תסכולו וטמטומו לפני הישראלי שנקרה בדרכו במקרה אינה מעוררת קשר  למשפט "הגענו מאוחר מדי"  איחרנו, כאילו אנחנו היינו מביסים את הצבא הגרמני של אז וזאת בזמו שלמעצמות העולם ,ארה"ב , אנגליה , רוסיה ובני בריתם זה לקח 6 שנים ועשרות מיליוני קורבנות . 

     

    אתמול אמר המשורר יצחק לאור  בראיון אצל לונדון -קרשנבאום בערוץ 10 שהוא שמע שבתי ספר מבקשים מילדי בתי הספר להביא עמם לפולין דגלים גדולים שאפשר לעטוף בהם את הגוף ולא בגלל שקר שם, אלא כדי להבליט את ההזדהות עם המדינה , בנק לאומי צעד אתמול באושויץ עם שלט גדול עם שמו של הבנק (יש טלויזיה ואפשר לקבל כמה דקות פרסומת ? ) , מר לאור הוסיף: עוד מעט יבנו בבתי הספר תאים להכרת תנאי המחיה של הקורבנות ... 

     

    ביקרתי בפולין הקומוניסטית  לראשונה ב 1986 כחלק ממיסוד יחסי הסחר ביו ישראל לפולין המשתחררת. לא היו יחסים דיפלומטיים עם פולין באותם שנים וסיורים למחנות היו נחלתם של בודדים. אני זוכר שבביקור במחנות היה ריח של מוות שנשאר למרות שעברו אז כ 40 שנה מתום המלחמה. היום כבר עברו 27 שנים מאז אותו ביקור, האם אפשר לשמר לנצח את ריחות המוות ? 

     

    בזמן שבישראל נפטרים 1000 ניצולי שואה מדי חודש שחלקם הגדול מת בחוסר כל ובבדידות מזהירה ואנחנו חוסכים עליהם תקציבים ורק עכשיו הועברו 50 מיליון שקלים  לקרן הרווחה לניצולים שנעצרו בגלל העדר תקציב , הרי שכל תלמיד בכיתה יא במדינת ישראל מוציא 10000 שקלים ויותר על הנסיעה לפולין ו 40 אלף תלמידים בשנה מעבירים יותר מ 400 מיליון שקלים  על מנת לפרנס את שירותי התירות בין ישראל ופולין ולמען עסקי התיירות בפולין ומשרד החינוך תורם אף הוא מתקציבו כ 50 מיליוני ש"ח לסבסוד ,

     

    ''

    הפגנת ניצולי שואה בקריית הממשלה בת"א, בדצמבר האחרון. צילום: ניר כפרי

     

    ממש אותם 50 מיליוני ש"ח שהיו חסרים בקרן הרווחה לניצולים וגם 400 מיליוני שקלים שהם כל התקציב המוקדש לניצולי השואה שיכולים להשאר במדינת ישראל וליצר כאן כלכלה וגם מערכת בריאה יותר של דו-שיח בין בני הנוער לניצולים,  ששיעורם וערכם רב יותר ומועיל יותר מאשר לדבר אל אבני פולין במסעות אין קץ וזה עדין אינו כולל את התקציבים החסויים של אלפי חילים שמקבלים בונוס על הצטינות או חילי מילואים שמצטרפים לביקורים כאות הזדהות על נאמנותם לחיל המילואים . . 

     

    בקיבוץ יוצאי השואה שבו גדלתי יום הזכרון לשואה היה יום עצוב שבו רבתה השתיקה . 15 שנים מתום המלחמה לא היו ליוצאי השואה מילים לבטא בהם את האבדן והשכול. היה קטע יזכור קצר בחדר האוכל ואחריו שתיקה ארוכה. הינו יכולים לחתוך את האויר בסכין מרוב צער, אבל ושכול שאין מילים לבטאם , והיום יש תעשיית אילו וכל אחד מגיס את השואה לצרכיו , מי להתקפה על איראן ומי להגדלת תקציב הביטחון ומי להתנחלויות ומי לחיזוק הנפש היהודיה והיד היד נטויה...

     

    אז הגיע הזמו ללמוד מאבותינו . מקום קדוש  נבנה על ידי רוח של אנשים חיים ואינו תוצאה של קרקעות ספוגות בדם . בית קברות פרטי או המוני  הוא מקום ל" יזכור"  ולהרבה שתיקה ודומיה ותרבות האילו וזילות השואה במלל  זה חילול הקודש והקדושים.  

    דרג את התוכן: