פוסט בפייסבוק שמתנגד למצעדי החיים ונסיעות התלמידים לפולין, כי הוא מנוצל פוליטית להחדרת מסרים "רצויים" הזכיר לי משהו אחר שקרה לנו בבית לא מזמן:
הבת שלי, בכתה ז', אמרה לי ערב אחד שעומד להיות ארוע התרמה מדלת לדלת בבית הספר.
ניצלתי את ההזדמנות לשיחה...
שוחחנו על האחריות שיש למדינה שלנו, שמקבלת מאיתנו מיסים גבוהים מאד, לפתור בעיות רפואיות וכלכליות של אוכלוסיות חלשות.
על כך שנושא ה"שנור" הוכנס כחלק מתוכנית הלימודים כי המדינה מעדיפה לגלגל את האחריות על ההורים.
על כך שילד, שאינו מרוויח בעצמו את הכסף, נדרש להיות סרסור של המדינה.
על ניצול הרצון הטוב של הילדים ואי הנעימות של המבוגרים אל מול ילד המבקש מהם כסף.
אמרתי לה כך: אני אשמח אם תרצי לתרום למדינה. אני מעודדת את זה.
לשיר ולשמח אנשים מבוגרים בבית אבות, לנקות גינה של זוג זקנים ולהביא קצת יופי לחייהם, לעזור בכל צורה אחרת לאוכלוסיות חלשות.
אבל לא רק שאני לא מרשה שהיא תשנורר, אני גם מסרבת לשתף פעולה עם המערכת בעניין הזה - לעולם לא אתרום לילד שבא להתרים בשם בית הספר וגם אסביר בשמחה למה אני מתנגדת לאקט הזה...
הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה ילדים שלא שואלים את עצמם שאלות על המערכת שמפעילה אותם.
לפני כמה עשרות שנים זה קרה באירופה והייתי שמחה אם אחד המסרים שהיה עובר ביום השואה הוא לבדוק בשבע עיניים מה בעצם האנשים שעומדים בראשנו עושים לנו (ומה הם לא עושים, למרות שהם אמורים)...
אני אזרחית נאמנה, משלמת מיסים ועושה כל דבר הנדרש לפי החוק, אך לא ארשה למדינה לנצל בצורה צינית את האוצר שלי.
עד כאן. |