0

ב"חברותא" קראנו את פרקים י"ט כ' כ"א בספר בראשית, לאחר הדיונים הנושאים המרכזיים היו, גרוש הגר ועקדת יצחק. הנה היצירות .

0 תגובות   יום רביעי, 10/4/13, 23:44

 

גירוש הגר והעקדה

 

שני נושאים שעליהם התיחסו מספר יוצרות/ים  ביצירותיהן/ם

 

רב היצירות שנשלחו התייחסו לעניין העקדה.

בחלק מהיצירות העתיקו את מצב העקדה לימינו, למצבים הדומים לעקדה וכך הסמל שבעקדה מוצה.


הגר וגרושה עורר פחות ענין.

 

כמו כן יש לנו רק יצירה אחת חזותית, מקווה מאד שבעתיד תהינה גם יצירות מסוג זה, מרובות בחברותא.

 

                 על המזבח

 

            אוולין כץ


שיר שני לזכרה של רוז פיזאם ז"ל

 

נִתְלָה גּוֹרָלָהּ שֶׁל יַלְדָּה


כִּי עַצְרָה מְעוֹף אַהֲבָה שׁוֹנָה אַחֶרֶת.

 

נִתְלָה גּוֹרָלָהּ עַל וָו רְקִיעִים נִקרָעִים.

 

עוֹרְבִים לָהֲקוּ יַחְדָּיו

 

לְהַטְבִּיעַ דִּמְעוֹתֶיהָ

 

כִּפְקָעַת נְחָשִׁים נֵעוֹרָה בָּאָבִיב

 

בְּלַהַט לוֹפֵתֵת טַרְפָּהּ

 

נִיחוֹחַ חָרִיף שָׁחוֹר וּמְבַעְבֵּעַ

 

עַל מִזְבֵּחָהּ בִּזְעַקָה חֲרִישִׁית.

 

רַק הַנַּחַל

 

 הִזְרִיםּ דִּמְעָה אֲרֻכָּה וְרָכָּהֹ  

 

עֵת חָבַק בְּמֵימָיו חִיּוּכָהּ שֶׁל רוֹז הַיַּלְדָּה.

 

מַלְאָכִים נָדַמּוּ בִּשְׁנָתָם.

 

3.10.08


רצח של הילדה רוז פיזאם ז"ל,


עוד ילד ועוד ... אם, אב, סב  הם רוצחי הילדים. .        אוולין כץ

 

 

בִּקַּשְׁתִּי


כתבה ואיירה: שָׂרָה אַהֲרוֹנוֹבִיץ קַרְפָּנוֹס 


בִּקַּשְׁתִּי אוֹתְךָ

 

וְלֹא יָדַעְתָּ
 
שָׁאַפְתִּי אֵלֶיךָ

 

וְלֹא חַשְׁתָּ.

 

הָיִיתָ קָרוֹב

 

אַךְ רָחוֹק לְמַגָּע

 

נָתַתָּ אוֹתוֹתּ

 

וְלא חִבַּקְתָּ.

לָמַדְתִּי לא לִרְצוֹת


שִׁנַּנְתִּי -  לא לְצָפּוֹת

 

מִמְּךָ רָצִיתִי הַכָּרָה

 

וְלֹא נִתְּנָה.

 

חִפַּשְׂתִּי אֺזֶן קָשֶבֶת

 

לא הָיְתָה

 

לִשְׁפֹּךְ לִבִּי רָצִיתִּי

 

הַנְּיָר סָפַג וְדָמַע.

 

הֻרְחַקְתִּי, רָחַקְתִּי

 

לא הִשְׁמַעְתָּ, נֶאֶלַמְתָּ

בָּכִיתִי, לֹא הֵגַבְתָּ

 

נוֹתַרְתִּי בָּדָּד.

 

שָׂנֵאתִּי, עֲזַבְתִּי

 

לא נִפְרַדְתָּ, עָבַדְתָּ

 

שָׂרַדְתִּי אוֹתְךָ

 

לא סָלַחְתִּי.

 

בָּגַרְתִּי, הָבִינוֹתִּי

 

הִסְכַּנְתִּי

 

לא הִסְכַּמְתִּי

 

הִשְלַמְתִּי.

 

   
שרה שלחה לי מספר מילים בעניין השיר, המספר על תקופה קשה שעברה לאחר מות אמה.



 

 

בְּנוֹת לוֹט אַבְרָהָם וְשָׂרָה

 

פנינה עתיר



 



בָּאָרֶץ כְנָעַן


אֵין אֲרָיוֹת


רַק גִּלּוּי עֲרָיוֹת

 

הָאָב אֶת בְּנוֹתָיו מוּכָן לְהַקְרִיב

כְּדֵי שֶׁאִישׁ אֶת אוֹרְחָיו לֹא יַטְרִיד

 

וִיהִי עֶרֶב וִיהִי בֹּקֶר יוֹם אֶחָד



 הֲבִָּנוֹת אוֹתוֹ מְשִָּׁכְְּּרוֹּת


בְּלֵילוֹת אֵלָיו בְּאוֹת


  בֵּן הָאַחַת יוֹאָב וּבֶן הַשֵּׁנִית עַמּוֹן

 

 לְאַחֵר שָׁנִים שְׁנֵי הָעַמִּים הוֹפְכִים הָמוֹן

 

וִיהִי עֶרֶב וִיהִי בֹּקֶר יוֹם שֵׁנִי

 

שֵׁנִי מַלְאָכִים לְאַבְרָהָם עַל בֵּן מוֹדִיעִים

 

הוּא בָּא בְּיָמִים בֵּן נתִּשְׁעִים הִיא בַּת שְׁמוֹנִים

 

מֵאֲחוֹרִי הָעֵץ הִיא צוֹחֶקֶת הוּא עַל יָדָהּ מְצַחֵק

 

כַּעֲבֹר תִּשְׁעָה יְרָחִים הַבֵּן נוֹלַד אֵין סָפֵק

 

וִיהִי עֶרֶב וִיהִי בֹּקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי

 

כַּעֲבֹר  שְׁמוֹנָה יָמִים


בֵּן מֵאָה לֹא בֵּן תִּשְׁעִים

 

בְּרִית לְעַצְמוֹ וּלְבָנָיו עוֹשִׂים

 

הַבְּרִית בֵּין אַבְרָהָם וּבֵין אֱלֹהִים

 

אֲשֶׁר תַּחֲזִיק יָמִים  וְדוֹרוֹת רַבִּים


וִיהִי בֹּקֶר וִיהִי עֶרֶב יוֹם רְבִיעִי



 שָׂרָה מִבֶּן הָאַמָּה יְרֵאָה

 

הוּא הַיּוֹרֵשׁ מַמָּשׁ נוֹרָא

 

פְּקֻדָּה עַל אַבְרָהָם יוֹרֶה

 

"שָׁלַח אֶת  הַבֵּן וְהָאַמָּה "

 

אַבְרָהָם עוֹשֶׂה זֹאת בְּבֶכִי נוֹרָא

 

וִיהִי עֶרֶב וִיהִי בֹּקֶר יוֹם חֲמִישִׁי

 

לֹא תָּם סִפּוּר יִצְחַק


וְהַשּׁוֹמֵעַ כְּלָל לֹא יִצְחָק

 

אַבְרָהָם אֶת בְּנוֹ כְּשֶׂה לְעוֹלֶה לוֹקֵחַ

 

אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לֹא שׁוֹכֵחַ

 

עִם חַמוֹרוֹ וְשֵׁנִי נְעָרָיו פּוֹסֵעַ

 

וִיהִי עֶרֶב וִיהִי בֹּקֶר יוֹם שִׁשִּׁי

 

וּכְשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַיּוֹם

 

אֱלֹהִים הִתְגַּלָּה פִּתְאֹם.

 

הַתַחֲשוֹב כִּי אֶחְפֹֹּּץ בְּקָרְבָּן אָדָם?

 

קַח אֶת בִּנְךָָ מִיָּד מִשָּׁם

 

הַשֶּׂה עַל הַגִּבְעָה הוּא הַקָּרְבָּן

 

לְאַחַר שֶׁעִיֵּף  הָאֵל מִמַּעֲשָׂיו

 

נָח  בְּיוֹם הַשַּׁבָּת

 

     כל הזכויות שמורות ©      




שרה והגר  -התבוננות בסיפור המקראי


 מאת: אסתר ויתקון זילבר


     שרה כואבת את זלזולה של הגר בכבודה. הגר, אמתה לשעבר, שהיא העלתה לדרגת אשת חיק לאברהם, מדרגת שיפחה . זלזולה האמיתי  של הגר, שנכנסה להיריון בעוד גבירתה עקרה, אינה מעוררת באברהם תרעומת, והוא
שותק. אולי איננו חש בכך. מאד סביר להאמין לשרה, שמה שהרגישה מצידה של הגר, היה באמת זילזול. הגר, גם מבלי שהתכוונה, חשה עצמה 'על הגובה'. בעולם העתיק, ולא רק אז, אישה שהרתה וילדה, הגשימה עצמה בעיני משפחתה וקהילתה וקרנה עלתה לאין ערוך על ערכה של העקרה,מה גם שאבי  התינוק שברחמה, הוא אברהם, אדם נכבד מאד בסביבה הכנענית. "נשיא אלוהים אתה בקרבנו" אומר לו עפרון החיתי הבעלים של מערת המכפלה, כשאברהם מבקש לרכוש ממנו את מערת המכפלה כאתר קבורה משפחתי. כעת הגר כבר לא חשה עצמה כמשרתת. שרה עצמה העלתה אותה לדרגה של אשת אברהם,ועל כן סירבה לקבל את מרותה של שרה, כפי  ששרה היתה רגילה במשך שנים לנהוג  כלפיה.סירובה של הגר לקבל את מרותה של שרה, מכאיבה לשרה עד מאד. שהרי היא ציפתה להכרת תודה מצד הגר, על גדלות הנפש שגילתה כלפיה, ביוזמה שנקטה כדי להוליד בן לאברהם דווקא באמצעות הגר המצרית, ובוודאי לא ציפתה ליחס המקל בכבודה. אולי הבינה שרה, שהגר המרימה ראש ומסרת להיותקשובה וכנועה כפי שהיתה בעבר,
גם לא תאפשר לשרה, לחנך את הילד שיוולד על-פי השקפת עולמה וערכיה של שרה ואברהם. הבן שיוולד יהיה בנה של הגר, ולא כפי שהיא קיוותה שיהיה בנה שלה ושל אברהם שיחונך ליעוד האמוני והמוסרי הגבוה והנשגב, שההכרה באל אחד דריכה את כל מעשיהם בארץ כנען.  כפי שנוסחה בפי האל באוזני אברהם –

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן֩ אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙
אַחֲרָיו וְשָמְרוּ֙ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא
יְהוָה֙ עַל־אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלָיו
׃

בנוסף למועקת הזלזול הזו, נוספת  מועקת תיסכול עמוקה עוד יותר-שרה חושדת שאברהם כבר משוחד ברגשותיו כלפי הגר הצעירה וההרה, שאולי בלבו הוא כבר מחבב אותה יותר מאשר אותה. היא מגיבה בקנאה ובכעס, ומבקשת מאברהם לגרש את הגר."ותאמר שרה לאברהם: חמסי עליך, אני נתתי שפחתי בחיקך, ותראה כי הרתה, ואקל בעיניה, ישפוט ה' ביני לבינך".

תחושת הקיפוח היא כלפי אברהם. לכן שרה פונה אליו בכעס ובתוכחה קשה. היא מכניסה את אלוהים בכבודו ובעצמו לתוך הסכסוך הזוגי, על רקע הקנאה באישה הצעירה שזוכה להעדפה כביכול מצד אברהם.

להפתעתה, ואולי להפתעתנו, אברהם אבינו אכן שומר על נאמנות רגשית כלפי אשתו מ שרה. הוא נותן לה יד חופשית להעניש את הגר כרצונה. "ויאמר אברם אל שרי, הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך".  בביטוי 'הטוב בעינייך' חבוי רמז, שאמנם שרה יכולה לעשות מה שהיא רוצה בהגר, אבל רצוי ששרה תבדוק אם תגובתה כלפי הגר נשארת במסגרת המעשה הטוב, המוסרי.  אף שהגר נושאת ברחמה את בנו, שהוא מייחל לו, אברהם מבין ללבה של שרה, שמעוצמת מרירותה היא מערבת כאן את הקב"ה למשפט עם אברהם. אולי אברהם מכיר, בעקבות
דברי שרה, בהעדפה הרגשית שמתפתחת בוכלפי הגר, ובתשובתו  הגורפת לשרה הוא מנסה לכפר על כך. המשך הסיפור ידוע: עוצמת קנאתה ועלבונה של שרה כה עזה, שהיא מענה את הגר עד שזו בורחת למדבר. שם,
מלאך ה' פוגש בה, ודורש ממנה לחזור לשרה, להמשיך לסבול בשקט. הגמול הטוב על סבלנותה יבוא בגורל הטוב הצפוי לבנה שייוולד בעתיד, הוא ישמעאל, אך זאת לאחר מסכת יסורים נוספת, לאחרששרה תגרש את הגר ואת ישמעאל למדבר בשל קנאתה לטוהר מידותיו וייחוסו של בנה יצחק.

ודאי שיחס מענה עד כדי שהגר בורחת למדבר, מעיד על קושי רגשי עז להתמודד עם שינוי סטטוס בתוך המשפחה – אישה עקרה מול אישה צעירה הרה לאברהם, האיש שלה הנערץ זה שנים רבות. אחריו הלכה לארץ כנען הפרימיטיבית לעומת הארץ המפותחת והעשירה בחומר ובתרבות שבה נולדה, גדלה והתחנכה. שרה אינה מחנכת את הגר בדברי תוכחה שלה או של אברהם, היא מענישה אותה עונש הנראה כנקמה ולא כעונש מחנך. לרגע נדמה ששרה מענישה
את אברהם, דרך עינויה של הגר. וזו שרה אמנו, שנקראת צדקת ככל ארבע אמהות האומה העברית, בפי חז"ל. אך היא אנושית כל כך, מובנת כל כך – קל להזדהות עם כאבה.
אז מהי צדיקותה?

תשובתי מושפעת מתפיסת הרמב"ם במאמרו על דרכי התשובה, את הצדיקות: צדיק הוא מי שזכויותיו עולות על חובותיו; לא האדם המושלם. "כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"

(תהילים) רק אלוהים מושלם.זה המסר של כל התנ"ך. אל תעריצו אף אדם! כדי שלא יהיה עריץ כלפיכם.דווקא מחייהם ומגורלם של האמהות והאבות אנו יכולים ללמוד לקח, לטוב ולמוטב. אילולא עינוי הגר בידי שרה ולאחר מכן גירושה עם ישמעאל למדבר, לא היה ישמעאל זוכה לפיצוי כה נדיב מהאל. וצאצאי יצחק היהודים, לא
היו סובלים במשך דורות מידי ישמעאל . זה מפורש בפסוקים בתנ"ך ובמדרשי חז"ל מדגישים זאת. אנו יכולים ללמוד מאימהותינו, לא רק ממעשיהן הטובים, אלא גם משגיאותיהן. לשרה היתה זכות להעניש את הגר על זלזולה בה, היתה לשרה זכות להעניש את ישמעאל המצחק עם יצחק (עושה מעשים מגונים) כדי להגן על טהרתו הרוחנית והפיזית
של בנה יצחק, אך היא הגזימה בעונשה. ומול הגזמתה, "הִגזים" כביכול האלכפיצוי  שנתן לישמעאל ולצאצאיו
לעתיד לבוא." וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ, הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אתוֹ וְהִפְרֵיתִי אתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אתוֹבִּמְאד מְאד, שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם
יוֹלִידוּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל
."





משה גנן שלח לנו את הגיגיו בעניין אברם ונשיו

 

בענין אברהם, שלש נשים היו לו בחייו, שרי שמתה עליו כשהשמועה על עקידת יצחק הגיעתה, הגר ששרי גברתה השפיעה על בעלה לגרשה, וקטורה, שנשאה אחר מות שרי.  המענין בענין בעיקר הוא כי שתי הדמויות
הבולטות בחיי עם ישראל – בחיי אברהם אביהם ובחיי משה המחוקק הגדול שלהם – מופיעות נשים כושיות. ואמנם יש מפרשים ש"כושיה" = יפה, והכוונה לצפורה. ויש המפרשים שמרים אחות משה כיהתה באחיה לא על כי נשאה, אלא על כי פרש ממנה ולא חי עימה יותר חיי אישות. ויש המפרשים שנשאה בעודו עלם, בטרם הפך מנהיג העם, אך משהפך
מנהיג דגול היה צריך לגרשה, כי לא נאה היה לו לשאת אישה נכריה ( מדיינית, כושיה וכו').

הסיפור על עקידת יצחק גרם לאנשים רבים לעסוק בו, הין היתר קירקגאר ובעקבותיו, ב"ספר האגסים הצהובים", לפנחס שדה. ולעולם אזכור את ששדה כתב בנדון:

אברהם המטורף ואברהם החכם אני רושם מלים אלה בלילה, ובשעה קשה בחיי. סיפור זה, בנוסחו המקובל, ידוע משכבר הימים. הסופר שכתב אותו כתב מתוך אמונתו שכך אירע הדבר, ואילו אני רושם כאן את קיצורו של הסיפור מתוך אמונתי שלי שהדבר לא היה יכול להתרחש אלא באחת משתי הנוסחאות שאני מביא להלן. וכבר אמרתי
שעכשיו לילה. הנה הנוסח האפשרי הראשון : האלוהים ניסה את אברהם, ויאמר קח-נא את בנך את יחידך אשר אהבת, וישכם אברהם בבוקר ויצא לדרך. ביום השלישי הגיע אל המקום, ויקח את העצים, את האש ואת המאכלת, ויעל ההרה. שם בנה מזבח, ערך את העצים, ואת בנו אהובו עקד. וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בני, וישחט אותו. ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר: עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך אתיחידך ממני. ואולם הקול, אף אם לא ייחשב לאחד הקולות הסתמיים המתגלגלים בין ההרים, הנה אפשר להניח כי היה זה קול הלעג הנורא שהשתמע לאברהם מתוך מוחו ,בעמדו בלב השממה מתבונן בעינים כבויות ומטורפות במה שנעשה ואין לתקן. זהו איפוא הנוסח האחד. והנה הנוסח האפשרי השני : האלוהים ניסה את אברהם, ויאמר קח-נא את בנך את יחידך אשר אהבת, וישכם אברהם בבוקר ויצא לדרך. ביום השלישי הגיע אל המקום, ויקח את העצים, את האש ואת המאכלת, ויעלההרה. שם בנה מזבח, ערך את העצים, וישב עם בנו בצד. כך ישבו בשתיקה, ובשובם סיפר אברהם לשומעיו כי קרא אליו מלאך וזימן לו איל תחת בנו, וגם בירכהו . יצחק החריש, וממנו, ברבות הדורות, אכן התברך אברהם בזרע רב כחול אשר על שפת הים. (ספר האגסים הצהובים, עמ' 5, הוצאת שוקן,1985)



 

 

                           כעת חיה

 

                 דר' אביבית קפח לוי

 

כָּעֵת חַיָּה

 

מָחָר

 

תִּהְיִי חוֹבֶקֶת

 

אַל תִּהְיִי צוֹחֶקֶת


כִּי מָחָר יִצְחָק

 

הַבֵּן יְהֵא

 

עִם יִשְׁמָעֵאל

 

מְצַחֵק

 

וְלֹא תּוּכְלִי

 

לָשֵׂאת מָחָר


וְלוּ יִשְׁמַע אִישֵׁךְ

 

אֶל הַמִּדְבָּר

 

נִשְׁלַח יִשַּךְ

כָּל יָד וְיָד

 

כָּל תִּקַּח

מִמֶּנּוּ כָּךְ

 

וְלֹא תַּחְזֹר

 

מִשָּׁם הָגָר

 

מָחָר.



 

                   קח את בנך


                דר' אביבית קפח לוי 

 

קַח אֶת בִּנְךָ

 

יְחִידְךָ

 

וְאֶת הַשֵּׁנִי קַח

 

אִתְּךָ יֵלְכוּ

 

לַאֲשֶׁר תֵּלֵךְ,

 

אֲנִי יוֹדַעַת,

 

הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה

 

לְהַר הַמּוֹרִיָּה,

 

וְשִׁנַּנְתָּ לָהֶם וְדִבַּרְתָּ

 

לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ

 

וּמֵאַיִן וְלִפְנֵי מִי,

 

וַאֲנִי

 

אֶתְפַּלֵּל שֶׁגַּם הַפַּעַם

 

יֵרָאֶה הָאַיִל.



שלום רחל,
אני שמחה שפנית  אלי. מצרפת את השיר "כעת חיה" מתוך ספרי "קולות מן התיבה"
בהשראת גרוש הגר מנקודת מבטה של שרה, ואת השיר "קח את בנך" (גם הוא מתוך  "קולות מןהתיבה") שכתבתי לבעלי על שני בנינו ונעשה בו שימוש בסיפור  עקידת יצחק.
בברכה,
אביבית 



 

מַה קּוֹרֶהבַּמְּשֻׁלָּשׁ?

 

                    ר. מיפו.

 

הַשֶּׁמֶשׁ טִפְּסָה בְּמַעֲלֵה הָרָקִיעַ, מְגַשֶּׁשֶׁת אַחַר יוֹם

 

שֶׁיִּהְיֶה מְעַנְיֵן, עָצְרָה לְהִתְבּוֹנֵן, הוּא יָצָא מֵאָהֳלוֹ

 

מַכְרִיז עַל רְצוֹנוֹ:

 

"אֲהָהּ, אִלּוּ הֵכִינָה אִשְׁתִּי שָׂרַי כּוֹס קָפֶה

 

מַדְלִיקָה לִי סִיגַרְיָה הוֹי לְאַחַר לֵיל אֲהָבִים כָּזֶה...

 

זוֹ, הַשִּׁפְחָה שֶׁנָּתְנָה לִי, חֲלֵב אִמָּהּ עֲדַיִן עַל שְׂפָתֶיהָ, כָּל כָּךְ רַעֲנַנָּה,

 

מְעַרְבֶּלֶת דָּמִי בְּעוֹרְקַי, הָיִיתִי לְעוּל יָמִים, עַל אַף כֹּבֶד שְׁנוֹתַי."

 

נֶאֱנַח שׁוּב, וְהַהִיא זְהֻבָּה  מִלְּמַעְלָה

 

אֲהָהּ, מִתְבַּשֶּׁלֶת לָהּ כָּאן דְּרָמָה,

 

עָצְרָה מִלֶּכֶת, מְרַחְרַחַת, אָזְנֶיהָ מַאֲרִיכָה עַד לָאֲדָמָה.



"שָׂרַי, שָׂרַי אִשְׁתִּי הַיְּקָרָה, הַקָּפֶה, אָנָּא קָפֶה בְּבַקָּשָׁה,

 

וְגַם סִיגַרְיָה אֲסוּרָה..."


מֵאָהֳלָהּ יוֹצֵאת הַגְּבֶרֶת, לַמְרוֹת שְׁנוֹתֶיהָ

 

אֶצְלָהּ כְּמוֹ הַזְּמַן עָצַר מִלֶּכֶת, יָפָה,

 

עֲדַיִן, וִיבֵשָׁה...

 

"מִיָּד, בַּעֲלִי הַיָּקָר, אֶלָּא שֶׁכְּבוֹדְךָ אָסוּר לוֹ הַסִּיגַרְיָה,


הָרוֹפְאִים..."


"מַה הֵם יוֹדְעִים, וַאֲנִי הֲלֹא בָּא בַּיָּמִים."


פָּנְתָה הַגְּבֶרֶת וְקָרְאָה לַשִּׁפְחָה,

 

"הָגָר, הָגָר, אוּצִי רוּצִי הָבִי כַּד מַיִם מֵהַבְּאֵר,

 

שִׁפְתִי הַפִינְגַ'אן, הָכִינִי לַאֲדוֹן הַבַּיִת קָפֶה."

 

מִתּוֹךְ הָאֹהֶל מְצִיצָה הַשִּׁפְחָה,

 

פָּנֶיהָ יָפוֹת כִּפְנֵי הַלְּבָנָה,

 

וְאָז עִוּוּת עַל פָּנֶיהָ וּשְׂפָתֶיהָ גַּם

 

בְּיָדֶיהָ מְכַסָּה וּמְמַהֶרֶת לְצַד הָאֹהֶל.

 

הַקִּיא אֵינֶנּוּ יָכוֹל עוֹד בְּתוֹכָהּ,

 

מִתְפָּרֵץ בְּצָהֳלָה כְּבֵדָה.

 

"אֵיזֶה חֹסֶר כָּבוֹד, גֹּעַל נֶפֶשׁ...!

 

לְכִי הָבִיאִי אֶת הַמַּיִם!"



הַשִּׁפְחָה הַיָּפָה עֲדַיִן לֹא נִרְגְּעָה,

 

חוֹטֶפֶת אֶת הַכַּד, רָצָה אֶל הַבְּאֵר,

 

מַעֲלָה מַיִם עַל הַכַּד, בְּלִבָּה הַכְּאֵב.


מֵאָז קָנוּ אוֹתָהּ יָדְעָה

 

הִיא תּוּבַל אֵל יְצוּעַ הַזָּקֵן,

 

יָדְעָה שֶׁיִּסּוּרֶיהָ יִגְדְּלוּ,

 

לֹא שִׁעֲרָה אֶת גֹּדֶל הַתִּעוּב

 

מִמַּעֲשֵׂי זְנוּנָיו.

 

יָצְקָה מְעַט מַיִם עַל יָדֶיהָ,

 

עָשְׂתָה כַּפָּהּ כְּגָבִיעַ וּמִלְּאָה פִּיהָ מַיִם

 

יָרְקָה, וְשׁוּב הֵבִיאָה מַיִם אֶל פִּיָּה,

 

הַגְּבֶרֶת צָפְתָה מֵרָחוֹק בְּמַעֲשֶׂיהָ,

 

רָתְחָה מִזַּעַם,

 

הַבְּחִילָה, לָמָּה הַבְּחִילָה בְּשִׁפְחָתָהּ?

 

לָמָּה לֹא בָּהּ?

 

קְרָבֶיהָ זָעֲקוּ, הַגֶּבֶר שֶׁלָּהּ הָיָה בַּשִּׁפְחָה.

 

מִהֲרָה לִזְעֹק, "מַהֲרִי,טִפְּשָׁה, הַקָּפֶה..."



 

מִלְּמַעְלָה הִבִּיטָה בִּפְלִיאָה הַזְּהֻבָּה,

 

מְעַנְיֵן יִהְיֶה כָּאן, נַעֲשֶׂה תַּחֲנָה,

 

נִתְבּוֹנֵן, הַצָּגָה שְׁלֵמָה.



 

הַשִּׁפְחָה הֵרִימָה הַכַּד

 

נָשְׂאָה עַל רֹאשָׁהּ

 

 בָּאָה לְהָכִין כְּדִבְרֵי גְּבִרְתָּהּ.

 

יָדְעָה, שָׂרַי תִּצְעַק עָלֶיהָ בֵּין תֵּעָשֶׂה הָעֲבוֹדָה נְכוֹנָה

 

בֵּין יִפֹּל הַכַּד מִיָּדֶיהָ, כָּל מַה שֶׁתַּעֲשֶׂה,

 

הַגְּבֶרֶת תִּפְתַּח עָלֶיהָ פִּיהָ,

 

אֲבָל מַה זֶּה?

 

שָׂרַי צָבְטָה לָהּ בִּזְרוֹעָהּ


הַכְּאֵב צָרַב בְּנִשְׁמַת הַשִּׁפְחָה

 

"אַייי..."

 

"מָה אַתְּ צוֹרַחַת מָה,"

 

"אַתְּ מַכָּה אוֹתִי, וַאֲנִי נוֹשֵׂאת בְּנוֹ שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ,"

 

הִתְחַצְּפָה הַשִּׁפְחָה.



שָׂרַי פָּנֶיהָ אָדְמוּ, לְרֶגַע הָיָה נִדְמֶה

 

שֶׁהַשָּׁבָץ יַכֶּה בָּהּ.

 

הִיא רָצָה אֶל אַבְרָם

 

שֶׁהָיָה שָׁקוּעַ בְּעִתּוֹן הַבֹּקֶר...



 

שָׁם מִלְּמַעְלָה הַזְּהֻבָּה הֵיטִיבָה עֶמְדָּה.



"אַבְרָם, אַבְרָם, הִיא חֲצוּפָה..."


"מִי???" וַעֲדַיִן עִיֵּן בַּסָּדִין הַמֻּכְתָּם

 

קְרִי,עִתּוֹנוֹ

 

"חֲמָסִי עָלֶיךָ, אָנֹׁכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה

 

וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ: יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ"

 

"אֲהָהּ, ה," הָיְתָה הַתְּשׁוּבָה, וְעֵינָיו הִתְחַפְּרוּ עָמֹק בֵּין הָאוֹתִיּוֹת.

 

"מָה, אֵינְךָ עוֹשֶׂה דָּבָר?"

 

"נָשִׁים, נָשִׁים, לֹא נוֹתְנִים מְנוּחָה לְאִישׁ,

 

מָה רָצִיתִי סַךְ הַכֹּל, לְפַנְטֵז עַל שָׁנִים יָבוֹאוּ

 

עַל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים,

 

לִהְיוֹת כְּמוֹ הַמַּלְאָכִים,

 

לְהִתְעַנֵּג עַל כּוֹס קָפֶה,

 

לִקְרֹא עִתּוֹן בְּשֶׁקֶט

 

וְלַחְשֹׁב עַל מִי יְנַצֵּחַ בַּבְּחִירוֹת...

 

וְהֵן,

 

הֵן חוֹשְׁבוֹת שֶׁכָּאן הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים

 

לְאַחַר הַסְּפִירָה!

 

הֵן רוֹצוֹת זְכֻיּוֹת!

 

מַה בֶּאֱמֶת?

 

הִתְבַּלְבַּלְתִּי,

 

רֶגַע רֶגַע, אִשְׁתִּי הַיְּקָרָה,

 

עֲשִׂי מַה שֶּׁאַתְּ רוֹצָה, רַק עִזְבִי אוֹתִי בִּמְנוּחָה."

 

וְאַבְרָם שָׁב אֶל עִתּוֹנוֹ,

 

וְשָׂרַי הִתְנַפְּלָה בְּמֶרֶץ עַל הַשִּׁפְחָה,

 

עַד שֶׁזּוֹ נִזְכְּרָה בְּעֻבָּרָהּ,

 

וְרֶגֶשׁ חַם חָדָשׁ מִלֵּא אֶת לִבָּהּ,

 

בְּאֹמֶץ פָּרְצָה מִבֵּין זְרוֹעוֹת הַמַּכָּה

 

רָצָה רָצָה רָצָה...



הִדְרִימָה, כָּל הַזְּמַן הִדְרִימָה בְּרִיצָה,

 

אַי שָׁם תַּחְזֹר מִצְרַיְמָה,

 

הָאֲדָמָה הַשְּׁחֹרָה, הָאֲהוּבָה,

 

שָׁם,  רַק תּוֹשִׁיט הַיָּד הַיְּאוֹר הַזַּךְ

 

מַיִם, מַיִם, מַיִם

 

וְנַפְשָׁהּ הִתְגַּעְגְּעָה לְמַיִם.

 

הַחוֹל הִתְגַּבֵּהַּ, פִּיהָ יָבַשׁ

 

רַגְלֶיהָ לֹא נְשָׂאוּהָ עוֹד

 

הַחוֹל הָיָה מַזְמִין

 

הִיא שָׁכְבָה

 

חָלְמָה



כַּאֲשֶׁר הַמַּלְאָךְ אָמַר לָהּ:

 

"שׁוּבִי אֶלגְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ"


יָדְעָה שֶׁהוּא צוֹדֵק,

 

כָּאן בַּמִּדְבָּר, תָּמוּת בַּצָּמָא,

 

וְתַחַת לִבָּהּ בְּנָהּ, מְבַקֵּשׁ

 

לְהִוָּלֵד.

 

"הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶתזַרְעֵךְ, וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב"

 

רָצְתָה לִזְעֹק לוֹ לַמַּלְאָךְ:

 

"מָה אִכְפַּת לִי מִזַּרְעִי?

 

הַאִם הוּא יָקֵל עָלַי מִמַּלְקוֹת גְּבִרְתִּי?"

 

אֲבָל קָמָה, נִעֲרָה הַחוֹל מִשִּׂמְלָתָהּ,

 

חָזְרָה אֶל הַמַּאֲהָל.



הִבִּיטָה בִּגְבִרְתָּהּ,

 

יָדְעָה:

 

"לִי יִהְיֶה מָגֵן, בְּנִי מְגִנִּי.

 

מִי יִהְיֶה לָךְ?"



שָׁם מִלְּמַעְלָה הַזְּהֻבָּה זָזָה



תודה ליוצרות וליוצרים ששתפו פעולה.

 



 



 

דרג את התוכן: