בכניסה לאוראקל בדלפי היו חקוקות שתי כתובות. "הכל במידה", ו"דע את עצמך".
לגבי הכול במידה כבר ויתרתי. מאז שהמציאו את השוקולד ואת כרטיס האשראי, זה כבר לא רלוונטי. יותר נכון לא ישים.
לגבי השני, אז עם כל הכבוד לאוראקל, זו לא חוכמה להגיד את זה כשאתה כל היום תחת מעטה של אדים מעוררי הזיות. נראה אותו אומר את זה במאה ה21.
זה בערך הדבר הכי קשה שניתן להשיג וזה בדיוק הדבר שמפרנס מאות אלפי אם לא מיליוני פסיכולוגים ומטפלים מדושני ארנק.
אז עם הגיל, והרי כל תובנה משמעותית מתחילה במילים עם הגיל, הבנתי יותר ויותר שאני לא מבינה כלום.
מילא על העולם, הרי בדרך כלל רוב האידיאולוגיות המיליטנטיות הופכות עם הזמן לכניעה מפוייסת בעל כורחה, וההבנה הנוראית שחשבון הבנק שלך והקרובים אליך הם המעוז האחרון שאתה יכול להלחם למענו ומסתפק בתקווה חרישית שמישהו אי שם ידאג לילדים הרעבים באפריקה או לבעלי החיים בתעשיית הפרוות בסין או לקצירת איברים בערך בכל העולם השלישי. מקסימום חותמים על עצומה ואולי איזה הפגנה פעם בחמש שנים.
אבל למרות שחשבתי שאני מכירה את עצמי כמו את כף ידי (נניח לסתירה ההגיונית במשפט הזה), אז כאמור עם הגיל, הבנתי שטעות בכף ידי.
אוסקר ווילד אמר פעם לגבי זה, שהוא לא צעיר מספיק בשביל לדעת הכול.
תמיד היה לי ברור איזה טיפוס של גבר אני אוהבת. היו מעירים אותי מתוך שינה עם חצי יד קשורה מאחור והייתי ממלמלת, חנון עם משקפיים, שתקן שקורא ספרים ומבין במחשבים. אה, ושאוהב להקשיב ושיהיה שנון במידה (גם זה תוך כדי מלמול).
אבל הבנתי שכל זה קקה של ציפורים.
נכון, אוהבת גברים כאלה. אבל עם הזמן התחלתי לשאול את עצמי, מה הוא בדיוק הדבר הזה שקיים מעבר, שגורם לי להפסיק לנשום פעם בכמה שנים בגלל מישהו. כי חננות יש בלי עין הרע לא מעט, אבל אם אלו היו הקריטריונים היחידים, בחורה כמוני הייתה פורחת במסדרונות הפקולטה למדעים מדויקים, ולא כך הדבר.
ולאט לאט כל מני פיסות זיכרון מתעצבות להן לתמונה בהירה יותר, ואת מגלה שמעבר לחוויות שהיו לך, מה שהכי נשאר בזיכרון היה המגע של השיער. הריח נעלם, אפילו התחושה של העור או המבט בעיניים. אבל לא שכחתי את התחושה של השיער אצל כולם.
ואז את שואלת את עצמך, האם יש לי פיקסציה לשיער שומו שמיים? כי אני כן זוכרת שתמיד כשחשבתי לעצמי איך אני רוצה שהגבר שלי יראה (בנות עושות דברים כאלה), תמיד הדבר הראשון שעניתי בליבי היה עם שיער חום כהה חלק.
ויום אחד, פתאום נזכרתי בו. לא שכחתי אותו מעולם, אבל לא חשבתי עליו באופן מודע.
והכול נהייה מובן. ובאותה מידה מפתיע כי מעולם לא קישרתי.
כשהייתי בת שש, בחופשת הקיץ לפני כיתה א', אני ואחותי הגדולה ממני בכמה שנים נשלחנו לקייטנה ליד הים.
חילקו אותנו לקבוצות שונות בגלל פער הגילים. היא הייתה בקבוצה של הגדולים, ואני בקטנים.
לא הכרתי שם אף אחד, ורק רציתי להיות עם אחותי. מדי יום הייתי בורחת לאוהל של הגדולים כדי להיות איתה, ומדי יום המדריכים היו מחזירים אותי בוכייה לאוהל של הקטנים. והייתי בוכה שם ללא הפסק. אני לא זוכרת כמה. אבל זוכרת שבכיתי המון.
ובקבוצה שלי היה ילד. קטן, עם שיער חום חלק ארוך קצת מעבר לאוזניים ועיניים גדולות. ואני זוכרת איך כשהייתי בוכה הוא היה מסתכל עלי מהצד בעיניים עצובות, ואני זוכרת שניגש אלי ואמר לי, אל תבכי, אני אשחק איתך.
והוא היחיד שהתייחס אלי. והרגשתי את זה, אפילו שלא הגבתי רק עמדתי שם והמשכתי לבכות.
אבל זכרתי אותו. כל השנים, כל החיים, על המשפט הזה שאמר לי.
איזה לב גדול לילד כזה קטן, שלא יכל לראות ילדה אחרת עצובה.
והשיער שלו זה כל מה שאני זוכרת ממנו. שיער חום כהה חלק.
אין לי מושג מי הוא, אבל הילדון הקטן הזה במשפט אחד חרט אצלי משהו כל כך עמוק.
מקווה שטוב לו אי שם, כי תמיד זכרתי אותו כמלאך קטן, אפילו שבגללו חיים שלמים הצלחתי להתאהב בחננות הלא נכונים. ואולי זה לא הוגן להאשים אותו, אבל לפחות היום שלכולם יש קרחת, אני יכולה לפנטז שפעם היה לגבר שלי שיער חום כהה חלק, ולהסתפק בכך שיתקן לי את המחשב. |