"נו מה אני כבר יכול להגיד? כואב לי. אכפת לי מן המדינה הזו. מאד אכפת. את חלבי ודמי הלא הענקתי לה. את מיטב כוחי ורצוני. את הטובות בשנותיי, ואף למעלה מכך. במיוחד קשים עליי הימים הללו שבין יום השואה והגבורה, ובין יום הזיכרון לחללי צה"ל . קשים וכואבים. נו, מרוב דיבורים שכחתי להציג את עצמי בפניכם. נו טוב סליחה מכם בטובכם. ככה זה עם הגיל. שוכחים מדי פעם בפעם. לכולם זה יגיע. תאמינו לי. שמי מצ'ולסקי. א' מצ'ולסקי.

את כל המשפחה שלי השארתי על אדמת אירופה. נשרפו בכבשנים של הנאצים- יימח שמם לעד. אבא אמא סבא סבתא, דודים ודודות, ושתי האחיות שלי פייגעלה ונחמה. כולם. אני היחיד ששרדתי את התופת. ומספר יש לי על הזרוע בכדי להזכיר זאת בכל יום ויום. אצלי המשפט "נזכור ולא נשכח" הוא לא סתם פתגם. כל יום אני זוכר ולא שוכח. רוצה לשכוח אבל לא יכול. רואה אותם מול עיניי, כולם, בדיוק כמו אז- וזה לא מרפה. מה רע הם עשו? מה עוול עוללו? אוי...כואב לי.  

הייתי ילד חזק. נער חזק. בחור צעיר חזק. כך שרדתי. עיניים כחולות גדולות אלוהים נתן לי, וגוף של מתאבק, שאלמלא הם לא הייתי שורד. לא בילדות עם ההצקות מילדי הגויים, לא במחנה, לא ביערות, לא במגיפות ולא אחר כך. לבד הגעתי לארץ. בודד בעולם. בלי בן משפחה אחד לרפואה. אוד מוצל מאש, ועוד בטרם ידעתי עברית על בוריה התגייסתי למחתרת ולאחר מכן לצבא ההגנה לישראל.  בצבא הכרתי את שושנה, נערה יפה עם שתי צמות שהגיעה בעליית הנוער, וגם היא אבדה את משפחתה שם על אדמת אירופה. התחתנו, כי רק אנו שהיינו שם יכולנו להבין זה את כאבה של זו. הלילות. החלומות. הסיוטים. אוי כואב לי....

בן יפה נולד לנו כאן בארץ חמדת אבות. יהודה. ילד תפארת היה. גם אותו מסרנו על תקומת העם היהודי בארצו. במלחמת  הכיפורים הוא נלקח מאיתנו. בדמי ימיו ממש. ילד חמד. עלם חמודות.  אויי כואבבבב כל כך.... שושנה שהיתה חזקה פחות ממני, היא לא עמדה בדבר הזה. לפני חמש שנים שמה קץ לחייה לצד קברו של הבן. שוב נותרתי לבד. ערירי. לבד בא אדם אל העולם ולבד כנראה הולך, ורק הכאב מלווה אותי- כמו צל.  כאב השואה שלא נמחה, וכאב  התקומה והגבורה של העם היהודי בארצו, כי יהודה שלי איננו עוד. רק תמונתו על הקיר ומדיו המגוהצים בחדר, ומכתב מנערה בת קיבוץ גזית, שנשלח אליו לחזית ומעולם לא הגיע ליעדו. כואב.

אבל חרקתי בשיניים והמשכתי לחיות לצד היגון והגעגוע שקורע את בית החזה. אזרח טוב הייתי כל השנים. מיסים. עבודה. מילואים. אכפתיות. ציונות. סולידריות. כי בית אחר אין לנו. מי כמוני יודע?! ועל בית הרי צריך לשמור מכל משמר.

הייתי עוזר לניצולים אחרים- שגורלם לא שפר משלי, ואף גרוע יותר היה. המדינה נזכרה בהם רק בשבוע של יום השואה, אבל הם הלא בודדים היו, כל השנה. חיים עם התופת במוחם, חלקם בעוני, חלקם בדלות, מתלבטים בין קניית אוכל לתרופה, מתפללים לאוזן קשבת. אויי מאמע.. כואב.

 הייתי מעיר לאלו שלא עומדים דום בהמנון או בצפירה, לאלו המלכלכים בכביש, לאלו המוציאים דיבתנו רעה בגויים, לאלו המציקים לחלש, ולכל מי שפוגע במה שבנינו פה בעמל וביזע ודם. לאחרונה אני יושב בגינה הציבורית ומאכיל את היונים. אין מתייחסים אליי כבר. אני זקן. יושב ונזכר באבי ואמי, בפייגע'לה, בנחמה, ביאטק- הבן של השכנים, בעיר שלנו בפולין, ברב מוישה ובאיצ'ה מאעייר שהוכו מול עיני כולם על ידי קלגסים. מכות זה משפיל. כואב.  מעולם לא חטפתי ככה. לא מילדי הגויים, לא במחנות מהנאצים, לא מהבריטים ולא מערבים. הייתי גדול וחזק, תמיד עמדתי זקוף, וידעתי להחזיר מנה אחת אפיים. כבדו אותי על כך. אבל שלשום הערתי לשני נערי פרא שרגמו באבנים כלב קטן שקשרו לעמוד חשמל, ובא אח גדול של אחד מהם, פושטק נבער חסר בושה, והפליא מכותיו בי. כוחותיי אינם כמו פעם. לו היה פוגש בי לפני עשרים ושלושים שנה ודאי היה מתחרט על הרגע. נפלתי על הארץ מנסה להגן על גופי הזקן בן השמונים ושתיים. עיניי נמלאו דמעות של כאב. לא פיזי. מחמת הבושה שאליה הגענו. לא לכך פיללנו פה כשבנינו את הארץ הזאת. לא לכך. כואב.. כואב לי....."