ד השירות הצבאי שלי , שהתחיל חודש מאוחר יותר היה עלוב כמו שחזה רוזן פרוילינג. התגייסתי כבעל כושר גופני לקוי, והוצבתי בקריה, כאפסנאי. אבל לא עשיתי שם דבר, כי בשל זוג הידיים השמאליות בהן קוללתי לא סמכו עליי אפילו לא כעל מקפל מדים. מומי , הממונה עליי , שהיה שמן מאוד מזיע תדירות וסבל מפסוריאזיס שלח אותי למיניי שליחויות מיותרות . "לך תגיד למפקד שנבוא לארוחת צהריים שעה מאוחר יותר ושישלח את המחליף " , היה אומר. מומי לא רצה לראות אותי. גם אני לא רציתי לראות אותו. הריח שנדף ממנו וערמות הבגדים הירקרקים גרמו לי לזעם וקלסטרופוביה. שוב ושוב חשבתי כי עדיף להיות ילד. כשאתה ילד קשה לדמיין כמה מכוערים יכולים להיות החיים .בדרך ממשרד למשרד , מבוטקה לבוטקה התבוננתי בשמיים הכחולים. אם עושים את זה מספיק זמן שוכחים את אברי החישה ומתמזגים איתם .אפשר לדמיין כי אתה נוחת כטיפת מים על טל מכונית שתיקח אותך ,בעזרת נהג השודים שבתוכה הרחק מהבסיס ומהר. אפילו להסתייע במגב המעיף את הטיפה מהשמשה הקדמית הייתי מוכן. מידיי פעם רס"פ או משק"ית צעקו אליי " תום מה אתה מסתכל בשמיים? רוצה להיות כוכב? אתה עוד תככב אצלי בעבודות רס"ר. הסרתי את מבטי מהרקיע וראיתי זכר או נקבה בעלי פני בולדוג, עיני בולדוג והבעת בולדוג. כיעור. הכיעור נמשך גם כשסקרתי את הבנות. משהו במדים העלים אותן. אני יודע שיש כאלה שזה מגרה אותם. בין השאר הממונים עליי שתמיד סחטו מהן טובות הנאה מיניות בתמורה לכל מיניי אפטרים, חופשים , וסתם מוצרי שק"ם. אבל מאז אנה וקטיה, לא יכולתי שלא לפנטז על בחורה עם מבטא סלאבי . ובדמיונותיי הן תמיד לבשו כמה שפחות. והיו שונות זו מזו. גבוהות, נמוכות, מלאות רזות. אך לעולם לא בתלבושת אחידה. המדים -שהיו זהים למדיי שלי גרמו לי לחשוב שמתחת להם כולנו גושי בשר זהים. ואם מפני שאותן בנות זיהו את סלידתי , ואם סתם מאותה סיבה ישנה: שהייתי במעמדן וחסר כל כוח מולן, הרי שזכיתי לאותו יחס לו זכיתי בבית הספר: התעלמות . בוקר טוב, צהריים טובים, ערב טוב, הנהון פה ושם. אלא שהפעם לא כולן היו מיומנות במלאכת ההסתרה של הסנוביות מן הכרמל ולכן אורנה או יסמין או מגי לא היו מתביישות לשוחח ליידי בשעה שישבו במשרד אליו הגעתי כדיי לקחת טפסי שחרור נשק מאיקס או וואי. זה נשמע בערך כך: " אז את שומעת ממי? יצאתי אתמול עם האלון הזה." " ואיך?" "אשכנזי ." "פעם ראשונה שלך?" " אהה. " איך מזיין?" " כמו אשכנזי. אבל נחמד. שקט כזה." " יותר טוב מהגברים שלך בדרך כלל. שלא לוקחים ת'ראש ולא נעלמים לך. ויש גם כסף" " נו ככה אני גם חושבת. רק שלו אין כסף. כל היום גולש". "אז להורים יש. ואם אין אז הוא לפחות יעשה. מה שקובי שלך לא יעשה בחיים עם כל הג'וינטים שלו." בנות המשרד או "הפרחות מהמשרד" כפי שכונו על ידי מומי היו מרשות לעצמן לצאת מחובת האחידות המשמימה. שיערן היה משוח בצבעים שונים וטווסיים, אצבעותיהן הארוכות מנומרות ומנוקדות. ומתוך עיניהן (החלולות והבולודוגיות כשלעצמן) בקעו ריסים מאורכים כאילו היו לשונות נחשים ארסיים במיוחד. אהבתי אותן ושנאתי אותן כאחת. שנאתי- כי הן התעלמו ממני כמו כולן. אהבתי – כי במקוריותן דמו לחלומות שלי על הגויות, על הזרות. כי לא היו אשכנזיות. כי הצחיקו אותי. כי לא שיעממו אותי. ושיעמם לי עד מאוד במשמרות האין סופיות בקריה.
הבנות לא היו היחידות מהן נאלצתי להתעלם. גם אבא הלך שם בין במות המסדרים ופגש אותי . לבוש במדיי חיל האוויר, מגוהץ ושיערו מסורק בקפידה. מדיף או דה קולון של ג'ילט , ומפזר את חיוכיו האביריים, המשופמים – זה היה אדם אחר מהאיש המהוסס אשר פגשתי בדירתו. כאן "בסביבת העבודה שלו" , הוא היה כוכב , זוכה להצדעות זקופות מפקודיו ולקידום על גבי קידום מהממונים עליו. הוא היה ראש מחלקת קורסים בבסיס, ותחתיו שרתו לרוב בנות: מדריכות למיניהן. תמיד התהלך עם קלסרים מלאי ניירות, ולמורות טפח על הישבן כשעברו לידו. הן הסמיקו וחייכו אליו. חשדתי כי הוא זיין את כולן עוד בימים שהיה נשוי לאימי. חשדתי גם כי זה לא הזיז לה. מלבד סקירה קצרה בעיניו את מלבושי ואבריי הצנומים בכל פעם בו התראינו הוא התאמץ להתעלם מקיומי. הוא, בז לי בעיניו ודרש ממני שלא לפנות אליו בבסיס כלל. אין לו מה לומר לי. גבר צריך להיות לוחם ואם אני כזה עלוב שאינני יכול להיות כזה, הוא יעזור לי כאב אבל אינו חייב לכבד אותי כאדם. מעולם לא היה לוחם בעצמו. כבוגר בית ספר מקצועי גויס לתפקיד מורה לפיזיקה , ומשם , במקביל ללימודיו, סיים קורס קצינים והיה לרכז ראשי של תחום לימודים זה . קצונה וניסיון החיים לימדו אותו גם להטיף מוסר מן הסתם. לא הופתעתי מכך .לא ציפיתי ממנו לדבר, וברוב הזמן הייתי אדיש לאדישותו כלפיי. אף כי פעם או פעמיים כשעבר ברחבת המסדרים בדרכו אל הבמה , לבחון הכנות לאיזה טקס, בו נדרשתי להעלות את הדגל לראש התורן, דמיינתי כיצד אני חותך את התורן המגלוון בדיוק באותו זמן בו יעבור תחתיו וכיצד אני קובר את האיש הגאה והקר הזה תחתיו. הייתי צריך למצוא עבודה. הוא דרש שאתחלק עמו בהוצאות הבית , שאראה איזושהי מידה של אחריות כלפי קיומי. הוא הציע כי אחפש משהו ברחוב הניצב לביתו, הוא רחוב הירקון . ברחוב הירקון יש בעיקר בתי מלון . ולשם הוליך אותי גורלי, כמחפש עבודה צעיר ותו לא. אני עדיין זוכר את הכניסה שלי למלון "הרעות" . מתוך השמש המערבלת את העיר תל אביב בשלל נגוהות בלתי אפשריים לעיכול צנחה לה אפלה פתאומית ברגע שנכנסתי. או שאולי היה זה הניגוד לחום ששרר בחוץ שהפך את הכול לאפל , שכן כשנכנסתי, במכנסי צבא ובחולצה לבנה מיוזעת לחלל המלון, נגלה לעיניי משטח קרמיקה אפור וקפוא, שהיה הניגוד המושלם אל העיר הזורחת. ובחלל המרובע הגדול היו פזורות ספות עור עבות ועצומות אברים, שנדמו לי כקרנפים או כאיזו חיה מאסיבית אחרת. מולי ניצבה מראה ענקית ,שכיסתה את הקיר כולו. דמותי צנומה לחלוטין ניצבה מולי ובזה לי כהרגלה . אך מקפיאה מכל הייתה הנברשת שנתלתה מן התקרה והוארה במאות נורות כתומות, שבמקום להאיר אך הגבירו את תחושת החשיכה שבלובי. היה זה כאילו המקום סירב להיות מואר על אף כל הניסיונות מן החוץ ומן הפנים. שררה בו עצבות פיזית. משמאלי ניצבו , בעמדת הקבלה שאליה כיוונתי צעדיי, שתי דמויות שנראו כאילו יצאו מתוך ציור: הן עמדו זקופות והבעת פניהן הייתה קפואה, חשדנית, מתה. האחת הייתה אישה כבת חמישים, בעלת רעמת שיער ענקית, נפוחה שסודרה לגובה. לא רק שיערה , הכול בה היה גדול ועצום: עיניה היו שחורות וגדולות, חזה העשיר והקמוט הובלט במופגן , במחשוף מוגזם .היא לבשה חצאית מיני הדוקה בצבע טורקיז, והייתה מאופרת בכבדות. שפתיה היו עבות מאוד, קריקטורה של זונה מוצצת חשבתי לעצמי. לידה (נדמה היה לי כאילו הוא אוחז בידה או מחובר אליה אך היום ברור לי שאין זה כך) עמד גבר כבן שלושים ופדחתו הלבנה בהקה באור הנברשת: דומה כי רק אותה הצליחה להאיר. אצלו הכול היה דק דווקא: שפתיים ועיניים צרות, ועור לבן מאוד. הוא היה שמן זה ברור, אך עטוף בטוקסידו ועניבה שחורה נראה אלגנטי מאוד, חנוט מאוד. כשהתקרבתי אל שתי הדמויות גיליתי שמאחוריהן הייתה שלישית: יהודית האוחזת בראשו של הולפרנס, בציורו של גוסטב קלימט, בקעה מן הקיר שמאחוריהם .בנגה זהוב בין שתי הדמויות המאופקות, הייתה מלאת חיים ותשוקה סאדיסטית. נראה היה כאילו היא מבטאת במבטה את האמת ששניהם מסתירים בעיוותי הפנים הספק אדישים ספק חשדניים שלהם. היא החזיקה בראשו המותז של הולפרנס קרוב לשדה הימני, פיטמה ורודה ליטפה את קצה שיערו, והייתה מעורפלת חושים, מרוצה עד אין קץ ובעלת תשוקה שלא תיגמר לעולם,לטבוח , לשטוף את עצמה במעיינות דם ומין. שיניה הצחורות נקשו אלה באלה, עיניה היו סגורות במקצת, והיא בהתה בי או כך זה נראה וכמו אמרה לי שפה תשוקותיי ,לנשים אמיתיות, לבנות לילית הנועזות תמולא באמת, לא בדרכה של אותה קטיה משונה: במעשים חצי מכאניים , ומקרטעים ועמומים. לא.כאן נמצאות ענת, אשתורת, כאן מקריבים להן קורבנות של ממש. מעניין שהליטוגרפיה של הציור הזה, שמאה שנה קודם לכן נחשבה "תועבה" הייתה מעשה ידי משרד התיירות "בהוקרה על פעולתך לקידום התיירות בארץ", וחתומה על ידי השר. באמת שאיני זוכר את שמו. אך את שם הנמענת לעולם לא אשכח. הרי זו האישה שעמדה מולי: נאדיה איסטומין. "כן מה תרצה?" שאלה ,תוך שהיא חורטת על הפורמייקה של עמדת הקבלה בציפורן בת כשמונה סנטימטרים, אדומה מלק. " אני מחפש עבודה, רציתי לדעת אם אתם צריכים פקידים." "הוא מחפש עבודה". צחקקה משום מה. היה לה מבטא מזרח אירופאי כבד, שמאוחר יותר למדתי כי הוא רומני. " נו מה תגיד על זה מאיר?" " הוא נראה דווקא נחמד" . הקול שלו היה צפצפני מאוד, רך מידיי, ומן הרגע הראשון חשדתי שהוא הומוסקסואל. גם על פניו עלתה בת חיוך מעוותת , מעצבנת. " כן אין ספק שהוא נראה נחמד. המשיכה אותו נאדיה. מי שלח אותך? מאיפה שמעת עלינו?" " אממ... אף אחד לא שלח. אני חייל ומחפש עבודה חלקית לשעות אחר הצהריים והלילה." " פה אף אחד לא קובע משמרות חוץ ממני!" צעקה ונהייתה אדומה לחלוטין באחת. "סליחה" אמרתי. נאדיה בחנה אותי כאילו ציפתה למרגל. " בכל מקרה, אמרה, אתה צריך לדעת שפה זה לא צבא הגנה ללכלוך . לא מגיעים לפה ככה , לא מגולחים, ועם גופייה. אם אתה רוצה לעבוד בקבלה אתה צריך להיות אסתטי." " אסתטיקה זה מעל לכל" המשיך אותה מאיר והתבונן בה בחיוך רחב, מאוהב ושקרי. היא הסתכלה בו בבוז וליפפה לשונה מסביב לשפתיה. " בהחלט. ואתה .. נחמד?" שאלה. " אני חושב שכן " עניתי. " טוב מה יש לדבר, בוא לכאן מחרתיים לבוש כמו שצריך ומאיר יעשה לך חפיפה." לאחר יומיים הגעתי לבוש בחולצה עם כפתורים, מכווצת כי לא ידעתי לגהץ. נאדיה צחקה כשראתה אותי, בקול של תרנגולת גדולה. " מה לא למדת לגהץ ילד? לא נורא העיקר הכוונה. אתה במילא מקבל פה מדים. אתה חייל לא? אז על מדים אתה אמור להיות מסוגל לשמור". מאיר שוב עמד לידה , כאילו תלוי בה לחמצן. היא ביקשה ממני לספור את כמות המשקאות שהיו במקרר ובבאר של הלובי, שעמדו בהמשך לעמדת הקבלה. כשעשיתי זאת הרגשתי את מבט הצמד החשוד הזה נצמד לגבי. הם שתקו ובהו בי כאילו היינו במעבדה ואני עוסק בספירת הגפיים של חיידק כלשהו. הם דממו. כשסיימתי התבוננתי בהם שוב. נאדיה עדיין חייכה. " טוב אני משאירה אותך עם מאיר. אני הולכת הביתה. כל דבר שיש לך שהוא לא ברור תתקשר.אל תעשה שום החלטה לבד. אתה לא מוסמך לזה." היא עיכסה ישבנה מצד לצד באופן מופגן ויצאה על עקביה הזקורים מן הדלת הראשית. מאיר הביט בה בעיניו הצרות ורק כשהתרחקה לחלוטין הפנה מבטו אליי. " הזקנה הארורה הלכה. בוא נשב." הוקל לי. הוא לא עוין כמותה. היה משהו מעיק בנוכחותה. הוא הוליך אותי אל הספות דמויות הקרנף, ואז הלך אל המקרר לקח שתי פחיות מיץ ענבים ופתח אחת בשבילי. הוא התיישב מולי , פתח כפתור בחליפתו, ופרס ידיו לצדדים. אחר כך חייך. "אתה יודע למה היא בהתה בך כל הזמן הזה שספרת את השתייה?" שאל "למה?" שאלתי. " היא רצתה לראות אם תישבר ותתבלבל בספירה כי תרגיש בזה. היא כל הזמן לחשה לי "תראה איך הוא לא מצליח לספור מהר". אין בן אדם יותר עלוב ממנה תאמין לי. ואנחנו צריכים לחיות עם זה בשביל הפרנסה. תחשוב פעמיים אם זה באמת משהו שאתה רוצה." היה קשה לי לגבש עמדה כלפיו. קולו המצייץ עצבן אותי, אבל דבריו היו כנים וידידותיים . " זה נוח לי. אני גר קרוב, העבודה במשמרות ואני חייל. " עניתי. מאיר שיחק עם העניבה השחורה ליטף את החולצה הלבנה המדיפה ריח של אבקת כביסה ולא אמר מילה. " אז מה תמיד שקט פה ככה? " שאלתי. " בדרך כלל. זה היתרון. עבודה רגועה. אני לומד ככה שזה טוב לי." " מה לומד?" " פילוסופיה." " אבא שלי היה אומר שאתה לא מעשי". " בטח טחון אבא שלך." ענה בזריזות. " למה אתה חושב ככה?" " כי רק אנשים עם כסף חושבים שהם יודעים מה מעשי ומה לא מעשי. אנשים בלי כסף לא יודעים את זה, הם עוד בודקים." " תשמע, בכל זאת, פילוסופיה זה לא מקצוע". מאיר פיהק. " פילוסופיה זה מקצוע שמלמד אותך למיין אובייקטים שאינם קיימים. וזה בהחלט עוזר לי בעבודה פה. כי כאן האובייקטים , כלומר הלקוחות והמנהלים, קיימים. ואם למדת למיין אובייקטים שאינם קיימים קל הרבה יותר למיין אובייקטים קיימים." " וזה חשוב כי..?" " זה הישרדותי כאן. חשוב שתדע לאיזה קטגוריה לשייך כל לקוח. זה לא משהו שאני יכול ללמד אותך.. המיון הזה הוא אישי. יכול להיות שקטגוריה שדרכה אני ממיין לא תמצא חן בעינייך. העיקר שתדע איפה אתה עומד, ואיך להתנהג עם מי." " אתה יכול לתת לי דוגמא?" " אממ.. בשבילי זה נעשה פשוט עם השנים. יש שתי קטגוריות: זבלים מזיקים וזבלים לא מזיקים. הזקנה הזאת, נאדיה היא זבל מזיק כי היא יכולה לפטר אותך בכל רגע רק בשביל ההרגשה הטובה שלה. חלק מהאורחים גם הם זבלים מזיקים. צריך לזהות אותם: אלה אנשים שיכולים לשרוף חדר , ואחר כך בגלל שלא טיפלת בעניין יורידו את זה מהמשכורת שלך. אבל רובם נכנסים לקטגוריה של זבלים לא מזיקים. לא לך לפחות. גברים שבוגדים בנשים שלהם, חרדים שבורחים מהישיבה, שתיינים תועים, חיילים בחופשה ." " יש גם אנשים שהם בכלל לא זבלים?" גיחכתי, התחלתי לחבב את הטיפוס העייף הזה. " פה? מעטים. אתה נראה לי אחד כזה. אבל זה רק כי אבא שלך טחון וגדלת עם כפית של כסף בתחת." הוא אמר את המילה כסף ברוגז, ונדמה לי שקינא. " דווקא אבא שלי קצין בצבא. משכורת . לא הון." "ואימא?" "זה כבר סיפור אחר." הוא צחק , לראשונה. התגאיתי בעצמי על שהצלחתי להצחיק אותו. " תגיד לי משהו, שאלתי, ללמוד פילוסופיה בשביל להצטיין בעבודה שאתה מחזיק בשביל שיהיה לך זמן ללמוד, זה לא מטרה מעגלית, מעין סתירה עצמית?" הרגשתי שאני משוחח עם רוזן פרולינג אף שמאיר דגל בחלוקה לקטגוריות ופרוילינג סלד ממנה. " תום... אני מציע שתסיים את המיץ ענבים שלך, ונתחיל ללמוד קצת מה אתה צריך לעשות כאן כי הכלבה עשויה להתקשר כל רגע והיא תשמע בקול שלי אם אומר לה שלימדתי אותך וזה יהיה שקר. " "כזו כשרונית?" " הכלבה של השטן. " רטן. " איך קוראים לאבא שלך אגב?" שאל. " אבי." " אבי לב?" שאל. " מכיר?" התפלאתי. הוא נאנח. " נדמה לי שיש לו עסקים כאן עם הבעלים. בכל אופן הוא כאן הרבה. אני מכיר אותו בסך הכול מהחשבוניות. השם שלו מופיע עליהן." חשבתי על משפט זה של מאיר כשחזרתי בערב מההתלמדות הראשונה שלי במלון. איזה עסקים יכולים להיות לאבי עם המלון הזה? אבי היה האיש האחרון שיכול הייתי לדמיין כי יכולים להיות לו עסקים כלשהם. כה מלא בעצמו היה, שלא יכולתי לראות כיצד יוכל לאכלס בקרבו אינטרס, כלומר אובייקט שאינו מראה שלו עצמו. במסדרון הבניין המעופש נתקלתי בקטיה, מדלגת במהירות בתוך הטרנינג שלה, נראית ביישנית כבפעם הראשונה. עבר כבר חודש ולא ראיתי אותה מאז ביתקה את בתוליי... רציתי לומר משהו , פערתי את זוג עיניי הגדולות בתחינה , אך היא לא עצרה, ורק אמרה "ממהרת" ונבלעה בהמשך המדרגות, תוך שהיא משאירה אחרי שובל של ניחוח בושם זול. היה נדמה לי שאני מתגעגע אליה. אבי עמד בסלון הדירה, רוקד בתחתונים וחולצה לבנה עם כפתורים לצלילי "בקיץ הזה תלבשי לבן". " ריקודי עם הלילה?" שאלתי וחצי חיוך עלה על שפתיי. " איך לא? יום רביעי". זה הדבר היחיד שהיה זכור לי ממנו כילד:איך הוא רוקד לבדו בסלון הווילה, מתכונן לתחביב הלילי החד שבועי שלו, שאימי לעגה לו עליו עד מאוד שכן לדעתה צורת המחול הזו הייתה מגוחכת. " מזנקים כמו תרנגולים מיוחמים" הייתה אומרת. אבי מעולם לא נראה לי מיוחם וודאי לא כשרקד. הבעה מלאת רצינות עלתה על פניו בשעה שדילג, העביר משקל מרגל לרגל והגיר מים מגופו הלא צעיר והלא רזה. " תיזהר שלא תשבור משהו" אמרתי. "זה לא הבית בחיפה." " כן אבל אתה לא רואה שכאן אני חופשי יותר מבכל הווילה המחורבנת הזאת תום? תראה איזה יופי אני רוקד. לא צריך לבקש רשות מאימא שלך ". החלטתי לנצל את מצב רוחו, שנדמה כקרוב להיות טוב. " אבא קטיה היא חברה שלך?" שאלתי. באחת הוא נחת, כאילו החתונה הקיצית שהובטחה בשירה של נעמי שמר בוטלה. הוא כיבה את הטייפ הגדול שהשמיע את השיר. " אני עוזר לה בן. היא באמת מסכנה. החיים שם במזרח אירופה זה לא פיקניק. אבל באמת שעדיף שלא נדבר על זה. יש לה טבע מאוד פרוע, מאוד פרימיטיבי. אבל זה קשור גם לזה ששם אין ביטחון כלכלי כמו שיש כאן. הכול פרוץ. אז הנשים נראות כאלה, תזזיתיות. אתה לא צריך לדבר עליה. ולא לחשוב שהיא תחליף אם או משהו כזה. אני לא יכול להתאהב כרגע. יש לי פשוט יותר מידיי דברים על הראש". אבי היה אדום בשעת שביטא את בליל המילים המעורפל הזה ונראה כמתבייש במשהו.אבל גרוע מכך: הוא נראה לא כן. הבנתי שאל לי לדוש בעניין. " מצאתי עבודה אבא" החלפתי נושא כי קיוויתי לשמח אותו. " או איפה?" "במלון כאן ליד. רעות". " אה... אצל העיראקים?" שוב נראה מהסס, מבולבל. " אני לא מכיר את הבעלים . מאיר אמר לי שהוא מכיר אותך. הוא פקיד שם." " כן אני ,זאת אומרת הצבא, משכן שם נספחים צבאיים מחו"ל שבאים לביקורים מפעם לפעם. אני בסך הכול נציג, חותם על החשבוניות. לא סיפור גדול. טוב שתעבוד שם. בסך הכול העיראקים הוגנים. לא מפריעים הרבה. ויש את הרומנייה שעושה הרבה רעש, אבל אתה תתרגל. הייתה לך אימא כזאת הרי." הוא צחק , אמר שעליו להתקלח ונעלם בחדרו. מכל מקום לרומניה כפי שקרא לה לא היה קל כל כך להתרגל. אישה נבזית ומרירה הייתה. את מצבי רוחה לא ניתן היה לצפות, וודאי שלא לתכנן כיצד להגיב אליהם. היא לעגה למלבושיי כשעוד לא קיבלתי את מדיי, ליציבתי הרופסת כשקיבלתי אותם, לגמגומיי, לשאלותיי. אך הבנתי שדווקא בשל יכולתה להתעמר בי בקלות נשכרתי מלכתחילה. כל גמגום שלי מול גערותיה על כך ש"ככה לא מתייקים , צריך למצוא את אמצע העמוד" , זכה לאותו חצי חיוך לועג ומרוצה מפיה. הפחד הרוטט שאחז בי הלם את תשוקתה לזעום עליי, ולסנוט בי. לו הייתי שומר על אדישות כשאמרה לי שנראה כי אני אפס בהכנת מדבקות ( היה צריך לגזור אותן במדויק מתוך משטח שלם, כדיי להדביק על שמות האורח אם זה היה מבקש ששמו לא יופיע על החשבונית הממוחשבת), הייתה ודאי מעיפה אותי. אך אני רעדתי, אני הסמקתי, אני מצאתי את עצמי אומר כי אני משתדל ללמוד, כשצעקה "תשתדל יותר טוב!" ועל כן מצאתי חן בעיניה. הבנתי שכך היא מעדיפה שיהיו יחסיה עם כל עובדיה ככל שעקבתי אחרי החונך שלי, מאיר . כשישבנו בהעדרה אל תוך הערב, אוכלים סלט טונה בצוותא ושותים מיץ ענבים, היה לועג לה בעקביות. "שמת לב ללבוש שלה? לתסרוקת הצעקנית? לשמלות האלה? ללק על הציפורניים? קשה לי לעמוד לידה היא כל כך מסריחה. היא מזכירה מדאם באיזה בית זונות זול באמסטרדם. וגם ככה המקום הזה לא רחוק מזה. והיא עוד חושבת שהיא הביאה קלאסה לפה . היא מחרבת אותו כאן לגמרי" ועוד, ועוד. אך הנימה הזו הייתה נעלמת באחת כשנמצא בנוכחותה. הרבה יותר ממני, היה קשוב לכל הברה מהברותיה, לכל גערה כלפיו ("למה לא התקשרת בשבע? בשבע וחצי זה חצי שעה לפני שסוגרים שם והיינו יכולים להישאר בלי לחמניות. – " לא ענית לי בשבע ואני יכול להגיע להחלטה לבד כמה לחמניות לקנות" - " אתה? אם לא אימא שלך גם לא היית יודע איזה גרביים לשים" ... ורעם צחוקה התגלגל ברחבי החלל המלבני של הלובי) .הוא ניצב כעמוד מלח בעמידת דום מתוחה, ובהבעת חיוך נהנה. כן, בלא ספק הוא נהנה לצחוק עימה על עצמו. דיבורו היה נעשה על ידה חתולי , מתפנק, מתפרקד. הוא היה מכנה אותה "גברתי" , והיה מודה לה שהיא משאירה בתפקיד עלוב נפש שכמותו. והיא הייתה צובטת את לחיו, או מלטפת אותה ואומרת "כמו תינוק. אפילו זיפים אין. איזה מין גברים יש לי פה? סריס, וחולה פרקינסון. תשתלט על עצמך אה תום? אל תרעד כל הזמן". כן, הוא היה צוחק עימה עליי, כפי שצחק איתי עליה. ובמפתיע היה משהו מענג ביחס הזה כלפיי, ובהתבוננות שלי ביחסיהם. הבנתי כי עד עתה נחשפתי למגוון צר מידיי של יחסים אנושיים. הלב האנושי עמוק מני חקר, והיחסים בין בני אדם נעשים מורכבים ומעניינים לעין ערוך כשמוכנסת בטווח שלהם הסמכות, המכפיפה לב אנושי אחד ללב אחר ומאפשרת לתשוקות להתעצב לתוך המסגרת עליה הסמכות מצווה, כפי שצייר בורר את הצבעים ומכניסם לתוך מתאר וצורה. וכך אחד כזה כמו מאיר, שנראה בלא מפגש עם הסמכות כמין אריסטוקרט איסטניס, חובב מוזיקה קלאסית כהגדרתו, ומאמין באתיקה מקצועית, ושירות טוב ללקוח, היה במקביל (ולא באיזו שכבת עומק נסתרת כמו שאיזה פסיכואנליטיקאי היה גורס שכן שתי ההתנהגויות שכנו לחליפין אצלו כל העת והוא עבר ביניהן באופן חלק כשפיפון במחילה) יצור מתרפס, מתחנן על חייו כמעט , ומתפלש באפר גדולים ממנו .לשרת לא את הלקוח הייתה מטרתו-אלא את אדוניו, או במקרה הזה: את גברתו נאדיה איסטומין. שאלתי את עצמי האם הסמכות הזו, הרומנייה הזו, מבקשת להציב אותנו אחד כנגד השני, כשני נציבי מלח, המשרתים אותה, ונאבקים זה בזה על מנת לזכות בחסדי שלטונה? איזה הפרד ומשול הזוי ומיותר? אך מבחינה מסוימת ההפרדה הזו נדמה סייעה לי להבחין כי אכן היה משהו מנוגד לי בתכלית במאיר: הוא בז לזונות. וכשהבחנתי כי אינסטינקטיבית אני מתייחס אליהן שונה מכפי שהוא מתייחס אליהן, הבנתי גם שיחסי הוא ייחודי. ככל שהעריב הערב נראו רבות יותר מהן במלון, כאילו היו עופות לילה , או שפיריות מיוחדות. הן היו תמיד גבוהות בשל נעלי העקב הזקורות שענדו לרגליהן. התחת שלהן היה תמיד עגול, וכך גם פניהן הסלאביות, עיניהן , שדיהן ,שפתיהן, ואפילו הריח שלהן , העז והחצוף, התעגל בחלל הלובי, כאילו היה סחרחורת מוצקה. מעולם לא ראיתי בנות כל כך צבעוניות ומצובעות, ובעיניי הן היו יפות, וגרמו לליבי להלום בחוזקה. הרגשתי גם עודף של כוח עליהן, שכן אני יודע בדיוק את כוונתן בשעה שעלו במעלית , והן ,כשהתבוננו בי ידעו שאני יודע, שאפו להסתיר דווקא את המובן מאליו, ועל כן ראיתי תמיד בדל של בושה בעיניהן אם הסתכלו אליי, ורצון עז להתחמק אל תוך המעלית מהר ככל האפשר. אך מאיר ראה כל זאת אחרת. אחרי שסיימה הנערה את תהלוכת הלובי שלה, ונבלעה במעלית היה פולט ביטוי של גועל. "לא יודע איך אני נשאר פה, איזו תת רמה, פשוט ביוב נהיית העיר הזו שלנו, העיר העברית הראשונה עאלק". הגועל שלו לא היה מוסרי בלבד כי אם גם אסתטי: " מי אוהב דברים כאלה? מי בכלל יכול לזיין אחרי שמריחים את הבושם הזה? זה כמו לאכול מנה פלאפל, הטחינה והכול נוזל עליך, לא פחות מגעיל ." לא ביטאתי את מה שאני חשבתי במילים. הנהנתי וחשבתי לעצמי ששוב אני זר לסביבתי, בודד. ומה באמת הרגשתי? אושר דק, רוטט בתוכי, כמו זמזום . חיי האמיתיים מתחילים עתה. אני נמצא במקום בו חלומותיי הארוטיים נמצאים. זה מגיע. זה מגיע. דומה שנאדיה איסטומין ראתה את הסביבה באופן שונה ממאיר, וקרוב יותר לדרכי. באחד מימי ההתלמדות האחרונים שלי נכנס זוג : גבר מקריח ומבושם , עונד שעון מוזהב, וחולצתו ורודה ובוהקת, ידו אוחזת בבלונדה, מצובעת, ומענטזת בעיניה אחריי ואחרי נאדיה לחליפין. הריחות של השניים רדפו ודלקו זה בתוך זה כשתי לשונות אש. נאדיה חרצה לשונה, כמגורה בעצמה, הסמיקה כלפי הגבר תכול העיניים, וטופפה עם הלשון בשפתה העבה העליונה, עמוסת האודם . אחר כך, כשהחזירה אותה לפיה שיניה צובעו באדום והיא נראתה מגעילה כרגיל. כשהצמד עלה לחדרו פנתה אליי כך: " אתה רואה? אתה צריך להראות אלגנטי כזה. מכובד . כמו האורחים שלנו". על טעם ועל ריח וגו'. כמובן שמאיר לא היה מנסח את המראה שלהם כ"אלגנטי". אך נאדיה הוסיפה: " התפקיד של פקיד הקבלה הוא להיות הכול בשביל האורחים, ולשמור את דעותיו לעצמו. אתה לא מתעניין במה הם ומי הם. זה פשוט לא עניינך. אתה נותן להם שירות, מחייך. נחמד, חשוב להיות נחמד. וזהו. כל עוד הם לא מחרבים את החדר שיעשו מה שבא להם." ראיתי שבשעה שניסחה כך את תפקודו השגרתי של כל פקיד היא עצמה להטה מעניין ותשוקה לגבי הזוג , מזיזה את אגנה כה וכה כאילו היא עצמה עמדה לשרת מינית את אותו גביר. לאחר חודשיים של התלמדות ( זה לקח הרבה זמן כי נאדיה לא סמכה עליי ושוב ושוב שאלה את מאיר איך אני מסתדר, והאם הגיע הזמן להפקיד בידי משמרת , שכן במלון כה קטן ,בעל חמישים חדרים בלבד, דרוש רק פקיד אחד לתחזק את המלון) , בערך בפברואר אלפיים ושתיים התחלתי לעבוד שם ,במלון הרעות, כפקיד קבלה מן המניין. קיבלתי את המדים שלי: ז'קט שחור, חולצה לבנה עניבת פפיון, מכנסיים שחורים, נעלי לכה שחורות. לפני המשמרת הראשונה שלי, שהייתה משמרת לילה עמדתי מול המראה הגדולה בבית אבי וכיוונתי היטב את הפפיון כך שיהיה מאוזן. אלה היו מדים, אך לא כאלה שכיווצו אותי אל תוך עצמי, לא כאלה שהפכו אותי לגורם איקס, שאינו מוריד ואינו מוסיף כמדי הצבא. הבד ליטף את אבריי: את בטני, את רגליי, אפילו שק אשכיי חש חופשי ומעורסל בתוך המכנסיים המבריקים. השחור הכללי והאחיד שיווה לי זקיפות קומה, עשה אותי לכמעט גבר. הייתי נבוך מעט ובת חיוך עלתה על שפתיי. אך מרוצה, לראשונה בחיי מרוצה מן המראה הכללי שנשקף מהמראה. מה חסר כאן ? שאלתי את עצמי. שפם. משום מה רציתי שפם דק כשל אבי. ובדיוק אז הוא נכנס, עייף ומאובק כתמיד מהבסיס ועיניו פגשו אותי וסקרו אותי כאילו הייתי בובת פורצלן. " לא רע, בן" אמר וחייך. " אתה נראה סבבה. אתה מתחיל במלון הזה?" "כן, אבא". "יפה , יפה. בסוף עוד יצא ממך משהו".
|