הבן שלי הוא בחור טוב וישר, הגון, רגיש, עדין נפש. יש עוד סופרלטיבים שאני יכול לקשור לו אבל אפסיק ואגש לעצם העניין.
הבן שלי לומד משפטים באוניברסיטה. הוא רוצה להיות עורך דין. למה? כי נראה לו שזה מתאים לכישורים שלו: הוא מדבר בשפה רהוטה, מתעניין במה שקורה סביבו ויודע להסביר את כוונותיו בצורה בהירה. חוץ מזה שזה מקצוע מכובד ונראה לו שגם מעניין.
ושוב אני מוצא את עצמי משבח אותו בלי קשר למה שאני רוצה להגיד. כשהבן אומר להוריו שהוא רוצה להיות עורך דין, ההורים בדרך כלל מרוצים, אפילו מרוצים מאד. המקצוע מכובד, ערכו השידוכי עולה, איזה כיף להגיד "יש לי בן עורך דין". מחמם את הלב.
בשיחות עם חברים מגנים תמיד את עורכי הדין הרמאים, השקרנים, הצבועים ומספרים בדיחות לרוב שבהן הזונות ועורכי הדין מככבים ומשחקים באותה ליגה.
אני חושב שיש אמת באמירות ובבדיחות הללו. מטבע הדברים כאשר עורך דין צריך לייצג מישהו בבית המשפט הוא צריך להציג את הצד שלו באופן הטוב ביותר ולשם כך הוא נאלץ לשקר לעצמו ולאחרים ולהעמיד פנים עד כדי כך שאני מתפלא איך הוא יכול להסתכל על עצמו במראה. לאשתו אין בעיה – היא גוזרת קופונים.
אז מה רציתי בעצם לומר חוץ מלהשוויץ בזה שבסוף יהיה לי בן עורך דין? שכחתי. אה, כן. נזכרתי. רציתי לשאול איך אפשר לסייע לבן לשמור על נפש טהורה תוך כדי עיסוק במקצוע הבעייתי.
עורכי הדין שביניכם או בעלי מקצועות בעייתיים אחרים מוזמנים לספר איך הם התמודדו עם הדילמה. |