(פורסם ב"הארץ" ביום 12.4.2013, תחת הכותרת "ברחוב ברקת פינת רחב")

אבן גדולה נגולה מעל לבי:

לפני ימים אחדים התבשרנו כי עיריית ירושלים חזרה בה מכוונתה לקרוא לאחד מרחובותיה על שמו של פרופ' ישעיהו לייבוביץ ז"ל.

אכן מעשה של אומץ לב ציבורי ואוזן קשובה לרחשי לבו של הציבור.

לא יעלה על הדעת ששם רחוב בעיר קדשנו יקרא על שם יהודי שכינה את אחיו בשם יודונאצים.  נכון, אותם אחים אחראים למעשי תועבה שכמותם לא ראינו מאז ליל הבדולח. הם משחיתים את רכושם ואת בתי התפילה של שכניהם הערבים, גוזלים את אדמותיהם באלימות ובמרמה, ובנותיהם הצנועות שמקפידות להתפלל לישתבח שמו ג' פעמים ביום וללבוש רק שמלות שמגיעות עד קרסוליהן, אורבות בככר החתולות לעוברות אורח ערביות ומפליאות בהן את מכותיהן ללא רחם, אך מה לכל אלה ולכינוי המעשים האלה בשם הראוי והמדוייק ביותר?!  כלום הפרופסור המלומד אינו מבין שדבריו מוציאים שם רע לצאן הקודשים הרועה בשדות ירושלים ובסביבותיה?!

ישעיהו לייבוביץ אינו הישעיהו הראשון. כבר קדם לו ישעיהו אחר שחי בירושלים לפני שנים רבות מאד, ודעתו של ההוא על מצב העיר לא היתה שונה מדעתו של ישעיהו בן ימינו:

"איכה היתה לזונה, קריה נאמנה; מלאתי משפט, צדק ילין בה-ועתה מרצחים. כספך, היה לסיגים; סבאך מהול במים. שריך סוררים, וחברי גנבים-כלו אהב שחד, ורדף שלמנים; יתום לא ישפטו, וריב אלמנה לא-יבוא אליהם." (ישעיהו א' 23-25).

מאז ימיו של הנביא ישעיהו, לא חל בירושלים שיפור ממשי שניתן להבחין בו בעין בלתי מזויינת. אמנם נבנו בתי פאר דוגמת הולילנד, וגם הכותל המערבי כבר בידינו, וברוך השם נשים אינן רשאיות לחללו בתפילתן כשהן עטופות בטליתות, שהן כידוע סמל גברי מובהק וסימן מסחרי מוגן. גם יש רכבת קלה וגשר של מיתרים, שהנביא ישעיהו, הגם שהיה בעל חזיונות גדול, אפילו לא חלם עליהם.  

נכון, השפה המדוברת כבר אינה מה שהיתה, והביטוי "זונה", שהיה בימי ישעיהו הראשון ביטוי של גנאי ושל עלבון, הפך להיות בימינו תואר של כבוד ויקר, וכשאנו מבקשים להחמיא לחלוץ מצטיין של קבוצת כדורגל, לשם דוגמה, אנו אומרים שיש לקבוצה חלוץ שהוא "מה זה בן זונה...". חלוץ שכזה זוכה כמובן באהבתה של ה"כוסית" הכי גדולה בעיר...

נראה שמאז שיבשו בורות המים, עיר קדשנו כבר אינה ירושלים של זהב וגם לא של האקדמיה ללשון העברית, אלא נוטה יותר לכיוון ירושלים של לה פמיליה. ירושלים של בורות, של אלימות ושל שנאת אדם.

בהחלטה שלא לקרוא בירושלים רחוב על שמו של פרופסור ישעיהו לייבוביץ, ביקשו מועצת גדולי העירייה וראש העיר ניר ברקת להטביע על מורשתו חותמת "פג תוקף", אך יותר משהחלטה זו מלמדת על לייבוביץ, היא מלמדת יותר מכל דווקא עליהם.

אני מציע לראש העיר הנכבד לצאת לרחובות עירו ולשאול את הילדים שיפגוש, מי היו דניאל אוסטר, שלמה זלמן שרגאי, יצחק קריב, גרשון אגרון ומרדכי איש שלום (חמשת ראשי העיר הראשונים לאחר קום המדינה), ועוד מאות אנשים רבי מעלה מכל הזמנים, שזכו להפוך ולהיות רחובות בירושלים. מן התשובות שיקבל הוא יוכל ללמוד במדה גדולה מאד של ודאות מה ישיבו ילדי ירושלים בעוד חמישים שנה, כאשר ישאלום מי היה ניר ברקת...

קריאת רחוב בירושלים על שמו של פרופסור ישעיהו לייבוביץ היתה יכולה להוסיף כבוד רב לעיר המיוסרת הזו, אך היא חסרת כל חשיבות מבחינתו של האדם הגדול הזה. מורשתו תמשיך להאיר את העולם התרבותי והמדעי של עם ישראל עוד דורות רבים לאחר שניר ברקת ושאר חברי מועצת העירייה ישכחו מכל לב וכל מה שישאר מהם יהיו שלטי שמות דהויים ומאובקים של רחובות.

ובהתחשב בשינוי הערכי שחל בהתייחסות השפה העברית המדוברת לתואר "זונה", נראה שגם הגיעה העת לעשות צדק ולהנציח את אחת הדמויות התנ"כיות שהרבו להיטיב עם הדור השני ליציאת מצרים, ובקטנה - גם עם המרגלים ששלח יהושע לתור את הארץ. משום מה טרם זכתה אישיות חשובה זו בכבוד הראוי לה. הנני מציע בענווה, כי שם הרחוב שבו שוכנת עיריית ירושלים, ישונה לאלתר לרחוב רחב הזונה. כך יעשה צדק גם עם רחב וגם עם בני הזונה (במובן החיובי כמובן) המנהלים את העיר בשם הציבור ולמענו.

"שישו את ירושלים גילו בה, גילו בה כל אוהביה,

על חומותייך עיר דוד הפקדתי שומרים, כל היום וכל הלילה"....

עודד אל-יגון

הערה: במאמר בעיתון חלו מספר שינויים לא מהותיים משיקולי עריכה.