אמא

יש לי נחמה בעיניים שלך,

 בלעדיהן, ביתי, הוא פרוץ ועזוב.

העיניים , הפנים וההבעות,

עושות לי מקום בתוכי.

את חסרה לי.

הנוכחות שלך איתי,

אבל זה כאילו את מתה.

כאילו אני מדברת לראש שלי.

בעצם, את רוצה שאדבר אל הקירות.

כשהייתי קטנה, הייתי מדברת אליהם.

 היה חלק של טיח או שפריץ ישן כזה של שנות השמונים,

שהייתי מתרכזת בו,

היתה לו צורה מלטפת כזו.. ויכולתי להתנחם בו.

בצורה.

בבודהיזם יש משפט שמהרהרים עליו,

 צורה היא ריקנות,

 ריקנות היא צורה.

לא היתה לי צורתך בי.

צורתך היתה ריקה.

 היא התמלאה עכשיו בצורה.

וחזרתי לדבר אל הקירות...