כשחגגתי את יום הולדתי השלושים, אמא שלי הרימה ידיים ביאוש והכריזה: עוד לא נולד הגבר בשבילך!... היא, כמובן, הגזימה לגמרי: בוודאי שהוא נולד! היה רק הענין הקטן הזה של הגיוס שלו לצבא שדחה את המפגש בינינו.

והשנים חלפו, ואני דבקתי בדרכי העיקשת: לא מתפשרת!

כשנפגשנו סוף סוף, ידעתי בוודאות, ללא כל צל של ספק שמדובר בתחילתה של חברות נפלאה, אבל לא בקשר זוגי.

בועז חשב אחרת.

הוא אטם את אוזניו בכל פעם שהודעתי שאני אוהבת לבד, וככה אני רגילה, וככה טוב לי. הוא התעלם מהשריטות הקטנות והגדולות שלי, גם כשנופפתי בהן מול עיניו. הוא לא התייאש גם כשדרכנו התפצלו מדי פעם. לבבו מעולם לא סר מעמי.

בינתיים, העולם הקטן שלנו צמח ונבנה והתפתח, ודוברה בו השפה הייחודית שהיא רק של שנינו, זו שנולדה מהרגע הראשון, ונוצר הווי שלאף אחד אחר לא היה מקום בו, ואפילו חובר המנון עם ריקוד שהומצא במיוחד.

אבל אני נאבקתי באהבה, כי פעם, בעבר, אבד לי האמון בקיומה. היא נראתה לי מאיימת ומסוכנת. למזלי, אמונו של בועז היה איתן.

באחד המפגשים שלנו בדירה הקטנטונת בה התגוררתי, הוא ליטף את החתול הג'ינג'י המרוט שהיה בן בית אצלי, ושאל : "מכל החתולים שניסו לאמץ אותך איך דווקא הוא הצליח? הוא, הרי,  לא החתול הכי יפה או הכי חכם"...

"נכון" הודיתי-

"אבל הוא היה הכי נחוש".

ואז ראיתי נצנוץ משונה בעיניים של בועז.

לא היה לי שום סיכוי מולו. אפילו אני נכנעתי למסירותו ולאהבתו הגורפת, נטולת התנאים.

החיים הם לא פיקניק, אלא יותר לונה פארק, כפי שגילה בועז בשלוש השנים האחרונות: הוא צלח בגבורה את רכבת השדים הרגשית, לא מצמץ לנוכח קרוסלת מצבי הרוח, וניווט ללא פגע במסלולי המכוניות המתנגשות.

לאחר שעברנו דרך מפרכת ומטלטלת, במהלכה עמד בועז בהרבה מאוד נסיונות קשים, חשוב לי להרגיע אותו לקראת החיים המצפים לנו, ולהבטיח לו שמהיום, ממש החל מרגע זה, שום דבר לא הולך להשתנות.

בועז,אהובי היקר, אתה הקרקע הבטוחה שלי, אתה השקט, הבית והמשפחה,

אתה כל מה שלא העזתי לחלום עליו.
במעמד זה, הייתי רוצה להכתיר אותך בתואר אבירות:

אתה האביר של הסבלנות והנחישות, אתה האביר של האהבה והנתינה.

אתה האביר שלי.