כותרות TheMarker >
    ';

    על דא ועל הא

    ארכיון

    0

    לזכור את החיים

    18 תגובות   יום שבת, 13/4/13, 22:16

    כמו בכל שנה, אני מעלה את הפוסט "הישן" הזה שלי.

    למרבה הצער, הוא תמיד ואולי אפילו יותר אקטואלי כל שנה -

    ה"נשארים" - ככל שעובר הזמן = הסיוט מתגבר

    כמו - להבדיל - אצל ניצולי שואה

    איך לא.

    ''

    אנא הפעילו המוזיקה בזמן הקריאה - ראו הסיבה בסוף*

     

    כולנו זוכרים את המתים.

     

    הם תמיד נשארים

    יפים וגבוהים וצעירים

    וטובים ומוכשרים

    וכל שאר הסופרלטיבים

    שאדם מקבל לאחר מותו

    בצדק וגם בלי. 

     

    האם חשבתם פעם

    לזכור  את אלה שכן נשארו בחיים 

     

    אבל לא שלמים?

       

    סתם, לכל החיים

    בגלל פוליטיקאים מטומטמים?

    או עם סיבה טובה –

    לפעמים

    בשבילנו

    שנמשיך לחיות

    ולרקוד ולשמוח ולכתוב 

    ולהתדיין בלי סוף

    על זיונים ודייטים

    מוצלחים ולא

    על ילדים ונכדים

    וכמה מרוויחים

    וכל שאר הדברים

    העומדים ברומו של עולם....

       

    חשבתם לפעמים  

    איך זה לחיות  בלי יד

    שיכולה ללטף ולהרגיש

    ולהרגיע

    שלא לדבר על לכתוב... 

      

    ואולי בלי שתיים?

     (אפילו להרגיע את עצמך  אי אפשר...)

     

    ואיך זה לחיות בלי רגל

    ולהמשיך ללכת

    אבל בקרטוע

    בלי יכולת לרוץ או לרקוד

    או לטפס וללכת בשביל ישראל

    ולפעמים כן -

    עם המון כח רצון.

      

    ובלי שתיים?

    בכסא גלגלים -  

    כשכולם מביטים מלמעלה

    ומדברים אל המלווה שלך

    מכיון שחושבים שאתה גם מפגר... 

      

    ובלי עיניים

    לראות חמוקיים

    ושקיעה וזריחה  

    ופרחים וחרקים  

    בקלוז אפ מדהים.

      

    ואלה שחייהם כבר בכלל לא חיים

     כי האש והדם וההרג

     ו/או העינויים

     כילו את תוכם ותכנם

     וחיי משפחתם?

      

    וכל אלה כן מזדקנים

     וכבר לא כל כך יפים

     ואולי גם לא טובים

     כי צריך להלחם על זכויות

     מרשויות אטומות.  

      

     אבל הם חיים.  

     

     נזכור גם אותם.

     

     

    ובענין זה - הצלחה קטנה בנסיון לשמח

    את אלה ששבו לא שלמים ממלחמת לבנון הראשונה,1982

     http://cafe.themarker.com/image/2164853/ 

      

       

     *ובעניין המוזיקה: "סונטת אור הירח" של בטהובן

      כשהייתי ילדה, (כבר אז הייתי מאד דרמטית...)

       היה תפקידי לקרוא את שמות הנופלים מקרית מוצקין

      ביום הזכרון בביה"ס היסודי "אחדות".

     "לא הרבה" - "רק" מלחמת השחרור וסיני...

      אבל תמיד עם הסונאטה הזו ברקע...

     המוזיקה הזו תמיד - יום הזכרון שלי. 

     

    נ.ב. הוספתי תגובה עם ציטוטים מתגובות שנים קודמות - מענין!

    דרג את התוכן:

      תגובות (18)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/4/18 22:31:

      צטט: מטיאס*** 2013-10-29 10:09:43

      מעניין לי לדעת מאיזה צד כתבת .. מהצד הנפגע ? אני הצד הנפגע . אף פעם לא הייתי בימיי זיכרון בבית הספר תמיד הייתי בבית העלמין ביום הזיכרון ועודני . לא הקראתי את שמות הנופלים אלא שרתי לכבודם על במת בית הספר לפני יום הזיכרון . והיום ישחררו אסירים רוצחים ממשפחות רצחניות כי כשיש ילד רוצח יש הורה שחינך לרצח . ליבי עם המשפחות השכולות שמתייסרות היום כי לביבי בא לזכות "בפרס נובל לשלום" על חשבון המתים . והחיים אחרי . חיים אחרי בלי עין בלי רגל בלי זיונים אבל אם תשאלי כל אמא שכולה אם תעדיף את הבן שלה מת או נכה בלי עין בלי יד ובלי רגל ובלי זיונים היא תאמר שהיא מעדיפה אותו נכה על כסא גלגלים העיקר שישאר לה עוד קצת מהילד שלה שממילא לא טעם זיונים כי מת ונהרג ונפל חלל בגיל 18 .

       

      2018 - השאלה היא מה הוא מעדיף.  לא מה אמא שלו ...

        29/10/13 10:09:
      מעניין לי לדעת מאיזה צד כתבת .. מהצד הנפגע ? אני הצד הנפגע . אף פעם לא הייתי בימיי זיכרון בבית הספר תמיד הייתי בבית העלמין ביום הזיכרון ועודני . לא הקראתי את שמות הנופלים אלא שרתי לכבודם על במת בית הספר לפני יום הזיכרון . והיום ישחררו אסירים רוצחים ממשפחות רצחניות כי כשיש ילד רוצח יש הורה שחינך לרצח . ליבי עם המשפחות השכולות שמתייסרות היום כי לביבי בא לזכות "בפרס נובל לשלום" על חשבון המתים . והחיים אחרי . חיים אחרי בלי עין בלי רגל בלי זיונים אבל אם תשאלי כל אמא שכולה אם תעדיף את הבן שלה מת או נכה בלי עין בלי יד ובלי רגל ובלי זיונים היא תאמר שהיא מעדיפה אותו נכה על כסא גלגלים העיקר שישאר לה עוד קצת מהילד שלה שממילא לא טעם זיונים כי מת ונהרג ונפל חלל בגיל 18 .
        15/4/13 16:36:

      צטט: Lisi-strata 2013-04-14 16:08:12

      צטט: shabat shalom 2013-04-14 12:06:44

      עם שהכסף והאבנים הם המשקפיים היחידים למדידת דברי ערך לא יראה בני אדם..... אלא הוצאות.

       

      זה בערך מה שהגבת גם בפעם הקודמת:)

       

      כואב לי שאיבדנו את הבושה...

        15/4/13 07:49:

      צטט: נורית-ארט 2013-04-14 18:48:17

      את כל כך צודקת. והמקרים שאת מזכירה קשים אותי אפילו יותר מאשר לעזוב את העולם. בתור מי ששיכלה בעל, היו זמנים שניסיתי לנחם את עצמי ולומר שאולי עדיף כך על פציעה קשה. אבל, כלום לא עדיף, כולנו בעד החיים והשלום. וכשצריך לזכור אז צריך לזכור הכל. תודה ליזי יקרה. והמוסיקההההההההההההההההההההה. קורעת.

       

      תודה נורית.

      אין מילים:)

        14/4/13 18:48:

      את כל כך צודקת. והמקרים שאת מזכירה קשים אותי אפילו יותר מאשר לעזוב את העולם. בתור מי ששיכלה בעל, היו זמנים שניסיתי לנחם את עצמי ולומר שאולי עדיף כך על פציעה קשה. אבל, כלום לא עדיף, כולנו בעד החיים והשלום. וכשצריך לזכור אז צריך לזכור הכל. תודה ליזי יקרה. והמוסיקההההההההההההההההההההה. קורעת.

        14/4/13 16:08:

      צטט: shabat shalom 2013-04-14 12:06:44

      עם שהכסף והאבנים הם המשקפיים היחידים למדידת דברי ערך לא יראה בני אדם..... אלא הוצאות.

       

      זה בערך מה שהגבת גם בפעם הקודמת:)

        14/4/13 16:07:

      צטט: אהוד עמיר 2013-04-14 08:24:14

      אני זוכר ומקווה שגם בני

       

      אני בטוחה שגם הם...

        14/4/13 16:06:

      צטט: אורה .ה. 2013-04-14 06:49:42

      החיים הם ערך עליון....נאה היא כתיבתך

       

      תודה.

        14/4/13 16:06:

      צטט: דיוטימה 2013-04-14 06:25:24

      זוכרת גם זוכרת, לא רק את החיים, גם את הפרסום הקודם של הדברים הנכוחים האלה

       

       

      ברור:)

       

      שיהיה גם חג שמח אח"כ...

        14/4/13 12:06:
      עם שהכסף והאבנים הם המשקפיים היחידים למדידת דברי ערך לא יראה בני אדם..... אלא הוצאות.
        14/4/13 08:24:
      אני זוכר ומקווה שגם בני
        14/4/13 06:49:
      החיים הם ערך עליון....נאה היא כתיבתך
        14/4/13 06:25:
      זוכרת גם זוכרת, לא רק את החיים, גם את הפרסום הקודם של הדברים הנכוחים האלה
        14/4/13 02:04:

      רוצה להוסיף כאן  - מהפוסטים הקודמים

      כמה תגובות מעולות של אחרים

      ושלי להם:

       

      1. צטט: shby 2010-04-19 10:25:56

      נהפכנו לעם שמנציח את המות - כמו המיצרים הקדומים

      פירמידה בכל מקום שהיתה בו תאונת דרכים

      פירמידה בכל מקום שערבי שלף סכין 

      פירמידה לניספי השואה - 

      לא פרמידה לשורדי השואה , לא תגמולים לניפגעים, 

      עזרה לנפגעים  לא באה עם דגלים ונאומים

      והפוליטיקאים לא יכולים להצטלם יפה עם זה , 

      אפילו את אולימפיאדת הנכים מסתירים טוב טוב מתחת לשטיח -

      זה לא מצטלם יפה, 

       

      נכון - בני סיפר לי שהנבחרת הישראלית זכתה בהרבה מדליות - שוב!! ובקושי מזכירים. 

      וגם עם השאר אני מזדהה לחלוטין. 

      יד ושם  ודומיו בולע מליונים ועוד שולח לי בקשה לתרומה...בעוד שהניצולים החיים נמקים בעוני. 

      ההנצחה היא גם למיליטריזם ולכיבוש ולא לשלום כמתבקש(?).

      הככר שבין העיר המערבית והעתיקה בירושלים נקראת - ככר צה"ל,

      לא חלילה - ככר השלום או ככר "העיר שחוברה לה יחדיו"...שגם זה לא בדיוק נכון... 

      וכביש מס' 1 שמוביל ממנה צפונה

      נקרא לחלקיו השונים על שם כל אלה  שהשתתפו בכיבוש העיר העתיקה -

      "הצנחנים"-חיל ההנדסה-פיקוד מרכז (רחוב שנכנס ממש לתוך העיר המזרחית..)

      דרך בר-לב וכו וכו וכו 

      ממש יד מושטת לשלום ואחווה ושיתוף...  

      --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

       

        19/4/10 12:03:

      צטט: חנוך ליבנה 2010-04-19 11:34:00

       

      זו כמובן קליעה למטרה (אם אפשר להגיד בנסיבות).

      בשם הסקטור של המתביישים

      (כי נשארו עם 2 ידיים, 2 רגליים, 2 עיניים וטראומה לא בולטת רוב הזמן, ובעיקר כי נשארו.

      וגם לא יודעים איך להתמודד במפגש עם אלה שלא ומשפחתם)

       

      זה וגם זה לא בושה, ידידי.

      האם אנחנו קבענו מי לאש ומי למוות

       ומי לחיים קשים עד המוות?

      לא במלחמות ולא בשואה

      אין זו אשמת הנשארים.

       

      אבל כן עלינו לחיות

      וללמוד להינות

      מהדברים הקטנים

      שנמנעים מהרבה אנשים אחרים

      -דווקא את זה אתה יודע...

       

      וגם לטפל בטראומות "קטנות"

      כאילו "לא חשובות"

      כדי לחיות חיים שלמים

      - גם לטובת הסובבים....

       

      -------------------------------------------------------------------------------------------

       

      צטט: דיוטימה 2011-05-09 10:27:22

      [כל כך הולמת כאן הסונטה הנוגה הזו...]

      ליזי יקרה,

      אין מילים להוסיף על הדברים שכתבת בדם ליבך בשנה שעברה.

      הם כל כך נוגעים ותקפים, לדאבון לב עמוק,

      גם השנה וקרוב לוודאי גם בשנים הבאות,

      בהבדל אחד: יהיו לנו יותר ויותר אנשים שבורים וקטועים לזכור...

      קראתי והקשבתי מצומררת ♣

       

      כן. לצערנו, זה ימשיך וימשיך...הלוואי שלא.

       


        13/4/13 23:15:

      צטט: silviaisr 2013-04-13 22:46:51

      כולם הם חלק מהחים שלנו בארצנו...

       

      נכון.

      אבל לא תמיד זוכרים את החיים

      הסובלים מהתוצאות של החיים כאן...

        13/4/13 22:46:
      כולם הם חלק מהחים שלנו בארצנו...
        13/4/13 22:36:

      צטט: החתול במסיכה 2013-04-13 22:27:02

      יש בנו מתים מהלכים.

       

      יודעת.

      גם מכירה. 

      כמה כאלה.

        13/4/13 22:27:
      יש בנו מתים מהלכים.