‎1

1 תגובות יום שבת, 13/4/13, 22:33

נורא קל. להיות אישה-

להרגיש כזו.

להתנהל ככזו.

לשתוק.

היו ימים בהם לא הרגשתי דבר.

הרגשתי עולם שמאיין אותי. עולם שבולע אותי לחור לבן-

שגורם לכל הרעש שמסביב לא להיות.

החור הלבן הזה היה מגיע אחרי שכבר לא היה מה לדמם.

אחרי האדום היה מגיע הלבן-

ואז האפטיות הייתה משתלחת עוד לפנימה.

הרגשתי שהלבן הזה הוא המקום היחיד שמאפשר לי בית.

בביקורים אצל הורי, הרגשתי צפוף. הרגשתי שבשאלות הדאגה שלהם הם פולשים-

אליי. ולא בעדינות, חודרים למרחב שכף רגלם לא יכולה להיות בו. גם לא עיניהם.

ואם הם יגיעו לשם, הם והחרדה שלהם, לא אוכל להשתחרר. ורציתי-

להרגיש בלי בית. לבד. בעצמ-אות.

מגיל צעיר שוטטתי.

היה לי חשוב להרגיש כציפור. שאם לא היה טוב הייתי לוקחת את הרגליים והולכת.

ואפילו אם החלטה זו הייתה גוזרת עליי שעתיים של הליכה, ואפילו אם זה היה בלילה,

ואפילו אם זה היה תוך כדי נסיעה. לא פחדתי לעוף-

עשיתי מה שרציתי.

עכשיו אני מבינה שזו הייתה עצמאות מדומה.

עצמאות שתלויה בעשיית הרגע הנכון

עצמאות שנגזרת מתסריטים של חופש

עצמאות שלא באמת הייתה שם ושהביאה איתה-

כאב בלתי נסבל. שקוף. שחדר לכל נקבובית של נפש..

אתם בטח חושבים שרע לי. אבל לא. לא רע לי. רק כואב.

מעין כאב תמידי כזה, של מוות ששייך לי ועדיין משאיר אותי בחיים.

אני חיה. ואני מברכת על כל נשימה. שאיננה ברורה מאליה עם משאלה של מוות.

וזה בטח יפחיד אתכם. לבקש למות. לא אותי. אני מבקש מיתה כמו שאני מבקשת אוויר.

ואולי ההכרה שאינני חופשיה. ואולי ההכרה שאני ציפור הקשורה ברגליה, אולי-

זה ישחרר אותי. וזה מפחיד אותי. מאוד. עד עמקי נשמתי. ההבנה-

שלא משנה מה אעשה כנגד זה, וכמה שארגיש את החירות ואת האחראיות-

לחיי ומותי יחד, עדיין.. לא תהיה העצמאות. לא תגיע-

החירות.

שיכולה להתקיים רק אם אין.

וכרגע יש. כל כך יש.

אז איך ניתן להיות חופשיים?!

איך ניתן ליהנות מהעצמאות אמתית אחרי שאיבדת כל מה שיש לך?!

איך אפשר לשמוח?!

ואולי יום הזיכרון הסמוך ליום העצמאות הוא עוד רעיון גאוני של העם היהודי,

שאומר.. שעצמאותך יכולה להיות שמחה, רק אם איבדת. רק אם כאבת. רק אם אין לך עוד

וכעת אתה לבד. כמעט מת. כמעט אינך אתה. ואולי זו העצמאות-

לאבד את ה-אני. למות. ולהישאר בחיים.

דרג את התוכן: