כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    שנים אוחזין ועקידה תצחק

    36 תגובות   יום שבת, 13/4/13, 23:55

     

     

    "שניים אוחזין ועקידה תצחק"


     

    ''

    'שניים אוחזין ועקידה תצחק' (מתוך התערוכה 'כן, לא, שחור, לבן' - נורית צדרבוים 1990)


    בשנה שעברה החלטתי לראשונה אחרי כמעט ארבעים שנה לכתוב לפרסם ולספר את הנגיעה האישית שלי ושל משפחתי ליום הזיכרון. הקמתי כאן באתר, בבלוג שלי שנקרא 'לאן הדרך הולכת'


    'ח ד ר    ז כ ר ו ן'

     

    וירטואלי למי שהיה בעלי הראשון ,צבי יעקבס ז"ל, נפל במלחמת יום הכפורים.


    בחדר הזיכרון, בהתאם לאופיו של הבלוג שלי, פרסמתי שירים וציורים שיצרתי במהלך השנים בתוספת הקשרים קצרים והסברים מנחים. מאז החלטתי שפעמיים בשנה אחזיר את 'חדר הזיכרון' לאוויר. פעם אחת ביום הזיכרון הכללי, ופעם נוספת ביום שמציין את תאריך הנפילה שלו.


    והחדר מתפקד כחדר זכרון ואף צובר אליו חומרים. שהרי השנים חולפות ואתם באות מחשבות, מתחלפות, עולים זיכרונות ואלה מקבלים (או קבלו ) ביטוי בחיי, באמצעי הביטוי שלי שכבר מוכרים כאן לחבריי באתר, שירה, כתיבה ציור.


    הפעם החלטתי להביא יצירה עקיפה. יצירה שיצרתי לפני שנים רבות כחלק מגוף עבודות גדול מתוך תערוכת היחיד שלי שנקראה 'כן- לא- שחור- לבן' (1990).עבודה זו נקראת 'שניים אוחזין ועקדה תצחק'.(מוצגת כאן בראש הרשימה).


     

    כדרכי וכפי שאני נוהגת בבלוג כאן, אינני מפרשת את העבודה (זאת אני משאירה לכל מי שירצה לעשות זאת), אני נוהגת לשתף את קוראי בלבטים, בתהליכים ובספור של היצירה בהקשרים שלה מתי נוצרה?, באיזה הקשר?, מה עשיתי ולמה?. אבל אינני נכנסת לפרשנות עומק (וכמו שאמרתי ניתן לפרשה והרבה, אבל את זאת אני משאירה לאחרים אם ירצו).


    פעם שאלו אותי מדוע איני מפרשת. הפעם גם אענה לשאלה זו.

     

    יצירה כשהיא מסתיימת ונפרדת מיוצרה היא יוצאת לחיים משלה, היא עצמאית והיא נתונה לחסדיו ולפרשנותו של כל צופה-קורא. לעתים הפרשן שקרא אותה מצא דברים שהיוצר עצמו לא חשב. וזה טוב, כי אלה הם חייה של היצירה, ובכך היא גם מתרחבת ומתעצמת. בנוסף, אני אישית חושבת שאם השפה שבחרתי לדבר בה, במקרה הזה, היא שפת האמנות-שפת הציור, הרי שאני בכך כבר אמרתי את דבריי.


    ובכן, לא אפרש את היצירה. רק אומר ואספר שהשם שנתתי ליצירה זו הבליח אלי בפתאומיות תוך כדי עבודה. השם הזין את העבודה והעבודה הזינה את השם.


    העבודה הוצגה במסגרת תערוכת היחיד במספר מקומות בארץ (בין השנים 1990 - 1993), בין השאר בבית האמנים בירושלים ובבית האמנים בחיפה. לאחר מכן הצגתי אותה פעם נוספת כעבודה בפני עצמה בתערוכת קבוצתית במסגרת היותי אחת מקבוצת אמנים חיפאיים שנקראה 'סדנא 24'.


    במלאת שנה למלחמת המפרץ שהסיסמא שלה הייתה 'נחש צפע' הצגנו (חברי 'סדנא 24') באולם תצוגה גדול בקניון לב המפרץ תערוכה שנקראה 'נחש צבע' וזאת לאזכור האירוע שהיה שם בזמן המלחמה כאשר טיל פגע במרכז הקניון. באותה שנה הוספתי גם ליצירה זו שיר.

     

    האיש שבקיר


    לְכָל מִלְחָמָה יֵשׁ שֵׁם וְקָרְבָּן


    לֹא חָטָאת לֹא אָשַׁם גַּם לֹא חֲגִיגָה


    מַעֲלֶה קְטֹרֶת תּוּגָה עַל זְּמַן


    שֶׁעָבָר כְּאוֹרֵחַ לָשֵׂאת מַלְּקוֹח


    עַל גַּב זִכָּרוֹן בְּתָג הַמְּחִיר


    עַל הָאִישׁ שֶׁבַּקִּיר.

     


    כאמור, יצרתי אותה בשנת 1990, עבודה גדולת מימדים (140X    180 ),היא חלק מתערוכה חשובה שהוצגה במקומות רבים, נכתב עליה רבות, קיבלה ביקורות טובות ומעניינות, ובזה לא הסתיים הספור שלה. כארבע שנים לאחר מכן גרסתי במגרסה את מרבית העבודות ויצרתי מהם את המיצב 'תחילת נעילה' – מעין  אנדרטת זכרון למה שהיא הייתה, ולמה שהיא נהייתה.


    הציור הנ"ל גם הוא כבר לא קיים בגופו. הוא קיים כך.

     

    ''

    חלק מתוך המיצב 'תחילת נעילה' - נורית צדרבוים 1994


    אבל הוא קיים משום שעדיין אני מציגה אותו בדרכים שונות, כמו למשל כאן עכשיו, כמו למשל באתר של אנ"י (קבוצת אמנות נשים יוצרות ישראל)  במדור 'חברותא' שדן עכשיו בנושא של עקידת יצחק, או כמו בתערוכות וירטואליות שאני משתתפת בהם, ובעיקר קיים בזיכרון כזכרון.


    זו התוספת שלי השנה ל'חדר הזיכרון' ונדמה לי שאין צורך בהסברים מדוע לדעתי החומרים האלה מתאימים ושייכים מבחינתי ל'חדר הזכרון' בפרט וליום הזכרון בכלל.


    המעוניינים יכולים גם השנה להיכנס


     ל 'ח ד ר    ה ז י כ ר ו ן'


    לרענן את זכרונם שלהם ולהתייחד עם זכרו של החלל

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (36)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/5/13 12:45:
      מאוד מרשים, כל התיעוד , וסעיפיו מעניין שהמחוזות היותר רחוקים של הביוגרפיה שלך הם גם הקרובים יותר למציאות, ויותר חופפים את הצדדים המעשיים שקרו בשלבים שונים של חייך, נראה לי שאת מצליחה לשלב בין הדברים שקרו לך באמת ,,לבין ההפשטה של אותם דברים, וקידודם לשפה אמנותית ,ובאמת את החלק שעבר קידוד כל אחד רואה על פי דרכו, הידע שלו הרגישות וניסיון חיים, מאוד חשוב שיש מי שתורם מניסיונו העשיר ומיכולותיו האמנותיות תוך כדי הבלטה של תהליכי היצירה, ומאחר והתוודענו כבר לכל אלו, יש רק להתפלא איך לא הרגשנו שכל זה היה חסר, בידידות א שר
        23/4/13 16:13:

      רעיון מקסים ...

      הציור האורגינאלי כל כך מיוחד ויפה ...

      שגם קצת חבל !!!!!

        19/4/13 19:59:
      נורית שלום, קראתי בעניין רב את המאמר, ובחנתי בקפידה את הציור, ומשהגעתי לקטע בו ציינת שגרסת את הציור ( למרות שכבר הייתי מודע שעשית זאת מאחר וסיפרת זאת במאמרים קודמים) אמרתי לעצמי, איזו תעוזה, להרוג את היצירה ולייצר ממנה מיצג חדש. כפי שאמרה כאן אחת המגיבות גם אני רואה בכך ציון של סוף והתחלה חדשה, ציון של זיכרון. גם כאשר קוברים משהו עדיין נשאר משהו ממנו בתודעה ובזיכרון. נפלא.
        19/4/13 08:57:

      צטט: שטוטית 2013-04-19 02:48:27

      חזק ציור העקידה.

      נכנסתי שוב לחדר הזיכרון

      והבטתי ביפה הבלורית.

       

      תודה !

       

      * תגיע מבלוג השירה כי תמו:)

      תודה שטוטית. מרגש. אכן יפה בלורית. נראה כאילו עליו נכתב השיר הזה.

        19/4/13 02:48:

      חזק ציור העקידה.

      נכנסתי שוב לחדר הזיכרון

      והבטתי ביפה הבלורית.

       

      תודה !

       

      * תגיע מבלוג השירה כי תמו:)

        16/4/13 18:22:

      צטט: תמרה ק 2013-04-15 19:31:06

      נורית, עמוק בתוך היום הזה, ואני נתקלת בחדר הזיכרון שלך. כדרכך- מנציחה בצורה שונה ומיוחדת.

      תודה לך תמרה. אכן חשתי את העומק בשירך.

        16/4/13 18:19:

      צטט: יהודית מליק שירן 2013-04-15 21:09:20

      נורית יקרה, ליוויתי אותך בין יצירותייך האחרונות. יום הזיכרון שלך ויום הזיכרון שלי יסודם בכאב גדול. ואולם הצמיחה שלך מחדר הזיכרון היא צמיחה מעניינת ביותר. את בדרכך המיוחדת גורסת ונועלת את יצירותייך ומאפשרת לבדי הציור להתחדש עם מעוף יצירתך מתוך הכאב הגדול את ממריאה בכנפי היצירה אל לבבות האנשים. יום עצמאות שמח

      תודה יהודית יקרה. אכן זו דרך.

      נורית יקרה, ליוויתי אותך בין יצירותייך האחרונות. יום הזיכרון שלך ויום הזיכרון שלי יסודם בכאב גדול. ואולם הצמיחה שלך מחדר הזיכרון היא צמיחה מעניינת ביותר. את בדרכך המיוחדת גורסת ונועלת את יצירותייך ומאפשרת לבדי הציור להתחדש עם מעוף יצירתך מתוך הכאב הגדול את ממריאה בכנפי היצירה אל לבבות האנשים. יום עצמאות שמח
        15/4/13 19:31:
      נורית, עמוק בתוך היום הזה, ואני נתקלת בחדר הזיכרון שלך. כדרכך- מנציחה בצורה שונה ומיוחדת.
        15/4/13 18:16:

      צטט: נורית-ארט 2013-04-15 09:14:12

      צטט: רזאל 2013-04-14 17:32:03

      ובעת ההיא נקרא ונדום, נפנים ונדע, כי ארץ ישראל נקנית בייסורים.

      איציק היקר. המשפט הזה לא יכול להשאיר אותי אדישה. בדיוק אתמול בשיחה שהייתה לנו בבית, שאלתי לראשונה בהרבה מאד כעס 'מי צריך את הפאתוס הזה ואת הדרמה הזאת? מי המציא את השטות הזאת? מדוע ארץ ומקום בטוח לבני אדם צריך לקנות ביסורים בשיכת דם ובאבוד חיי אדם? למה ? זאת המשוואה? רק כך משיגים מקום לגיטימי לחיות בו? ושאלתי זו תקיפה לא רק לגבי א"י אלא לגבי כל אדם וכל מקום בעולם, והיא נכונה לגבי כל רגע בהיסטוריה. לא מבינה למה אנשים צריכים לריב ולהרוג ולנצח כדי לזכות במשהו. יצר לב האדם רע מנעוריו, ובני האדם עדיין לא השלימו את תפקידים להיות מותר מן הבהמה. חיות למשל לא אוכלות את החיות בני מינן. בקיצור. אחרי הרבה שנים של חיים באווירה הירואית של בנים שמסרו נפשם על מזבח מדינתם, אני רוצה להוריד את הדגל לרבע התורן ולהגיד לכל הגברים בעולם שיניחו כבר את כלי זינם. עונת הציד תמה כבר לפני עידן ועידנים. בקיצור ובמילים אחרות, אינני בטוחה שצריך למות בשביל ארץ. מי יותר חשוב ארץ? או אדם? מי קיים בשביל מי? ארץ לאדם? או שמא להיפך? ואין קול ואין עונה ואני יודעת שריבון עולם, זה שכולם מפנים אליו תפילותיהם, דווקא עכשיו בדיוק שותק. וסליחה שהתנפלתי על תגובתך אבל אמירתך, שאני יודעת שלא אתה המצאת אותה 'ארץ ישראל נקנית ביסורים' - הובילה אותי לומר את הדברים האלה, בידיעה ובתקווה שגם אחרים יקראו זאת.

       

      נורית אין אדם נתפס בשעת צערו, והעלית כאן שאלות אמוניות, שקצרה כאן היריעה מלהרחיבה. האמיני לי כנגד דבריך, שאני מבינם יכולני להעלות כאן תילי תילים שכנגד. אבל המציאות שבחרנו אנו כיהודים לשבת כאן, לא מכוחו של כבוש אלא כי זו ארצנו, לא כי נחלת זרים כבשנו אלא כי נחלת אבות שלנו היא. ומכיון שאת ומשפחתך בחרו את ארץ שכיית חמדתינו אין לנו ברירה אלא לקחת לידינו את השלף, גם אם זה מעיק וגם אם זה קשה, ולו כדי להגן על נפשותנו. לו רצינו, היינו שמים פעמינו לעברה של אמריקה אולי שם לא היינו אוחזים בסיף, אבל אנו מבחירה חופשית בחרנו, ועל כך ארץ ישראל נקנית בייסורים. ואת יודעת בזמן הגירוש האיום והנורא מארץ חבל פורח שרנו בעוז ובגאון "עם הנצח לא פוחד מדרך ארוכה". וכבר אמר מי שאמר "לא קלה היא דרכנו" 

      ולגבי האלוהים, לו קראת את הפוסט שלי על "הילדה הקטנה שלעגה לנאצים", אולי היית מקבל פן אחר של חשיבה. אותה ילדה, שאלוהים כביכול המר לה, דבקה בו עוד ועוד למרות ייסורי האלוהים. 

      ומכיון שבתחילת דברי כתבתי שהנושא רחב הוא, אעצור כאן, כי זה יישאר בגדר של שני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו. 

       

      ובל תעלה על דעתך, שחשבתי שאת "מתנפלת" עלי, כי הבימה היא בימה פתוחה, וכל אדם יביע את דעתו עמדתו ומחשבותיו.

        15/4/13 13:58:

      צטט: נורית-ארט 2013-04-15 09:14:12

      צטט: רזאל 2013-04-14 17:32:03

      ובעת ההיא נקרא ונדום, נפנים ונדע, כי ארץ ישראל נקנית בייסורים.

       

      איציק היקר. המשפט הזה לא יכול להשאיר אותי אדישה.

      בדיוק אתמול בשיחה שהייתה לנו בבית, שאלתי לראשונה בהרבה מאד כעסְ -

      'מי צריך את הפאתוס הזה ואת הדרמה הזאת? מי המציא את השטות הזאת?

      מדוע ארץ ומקום בטוח לבני אדם

      צריך לקנות ביסורים בשפיכת דם ובאבוד חיי אדם?

      למה ? זאת המשוואה? רק כך משיגים מקום לגיטימי לחיות בו?

      ושאלתי זו תקיפה לא רק לגבי א"י, אלא לגבי כל אדם וכל מקום בעולם,

      והיא נכונה לגבי כל רגע בהיסטוריה.

      לא מבינה למה אנשים צריכים לריב ולהרוג ולנצח כדי לזכות במשהו.

      יצר לב האדם רע מנעוריו, ובני האדם עדיין לא השלימו את תפקידים להיות מותר מן הבהמה.

      חיות למשל לא אוכלות את החיות בני מינן.

      בקיצור. אחרי הרבה שנים של חיים באווירה הירואית של בנים שמסרו נפשם על מזבח מדינתם,

      אני רוצה להוריד את הדגל לרבע התורן

      ולהגיד לכל הגברים בעולם שיניחו כבר את כלי זינם.

      עונת הציד תמה כבר לפני עידן ועידנים.

      בקיצור ובמילים אחרות, אינני בטוחה שצריך למות בשביל ארץ.

      מי יותר חשוב ארץ? או אדם? מי קיים בשביל מי? ארץ לאדם? או שמא להיפך?

      ואין קול ואין עונה ואני יודעת שריבון עולם, זה שכולם מפנים אליו תפילותיהם,

      דווקא עכשיו בדיוק שותק.

      וסליחה שהתנפלתי על תגובתך אבל אמירתך, שאני יודעת שלא אתה המצאת אותה 'ארץ ישראל נקנית ביסורים' - הובילה אותי לומר את הדברים האלה, בידיעה ובתקווה שגם אחרים יקראו זאת.

       

       

      נורית "אחותי" -

       

      כל שאמרת לעיל - אבל בדיוק! מסתובב אצלי בראש כבר מאז שאני ילדה...

      (כן, הייתי ילדה חכמה ויודעת ספר וגם כתיבתי היתה טובה מאד כבר אז - אישך יעידקריצה )

       

      זוכרת את עצמי כמו אתמול, קוראת ספר נעורים על מלחמת השחרור (נדמה לי של מנחם תלמי)

      ותוך שאני מזילה דמעות על המתרחש ועל ה"חברה" הנפלאים הנקצרים אחד אחד

      חושבת לעצמי: "ארץ אוכלת יושביה"  - בדיוק במילים האלה..

      וזה היה בתקופה שהפתוס היה מאד באופנה...

      (ובתקופה שקראתי את שמות הנופלים של הקריה ממלחמת השחרור ומלחמת סיני על רקע סונטת הירח...)

       

      אבל גם היום לא הייתי יכולה להביע את הדברים האלה יותר טוב ממה שעשית כאן!!

      לכן -  קצת ערכתי והדגשתי את כתיבתך 

      בתקווה - כמוך - שאנשים אחרים גם יקראו!

       

      ועכשו אני גם מבינה שהבנתי נכון את עבודת האמנות שלך:)

      גאוני ! הכיתוב - השימוש בשפה ובמקורות להבעת דעה

      בצורה הכי מתומצתת שאפשר!

       

      וגם כאן אנחנו חושבות דומה...

      כבר שנים שאני רוצה ליצור סטיקר

      (נדמה לי שיש אפילו התחלה לזה איפשהו..).

      עם ציור גרפי של מפת הארץ בצורת טלית

      ומתחת הכיתוב -

      שניים אוחזין - יחלוקו!!

       

      אבל את הגדלת עשות.

       

      אוהבת אותך.

      איך לא נפגשנו קודם. 

      פה ובריאליטי...

       

        15/4/13 09:20:

      צטט: moran.m 2013-04-15 01:44:53

      נורית יקרה , אתמול הייתי בחדר הזיכרון שהכנת לזכרו של בעלך . בונדי ז"ל ואני רואה שאת מוסיפה עוד ועוד תכנים לזכרו . היצירה החדשה שלך מאד מיוחדת ומקורית . ובאמת שלא צריך הרבה לומר כי הכל מתערבב פה זכרונות ודמעות כפי שאמרת , יהי זכרו ברוך .

      תודה לך שוב מורן יקרה.

        15/4/13 09:19:

      צטט: ~בועז22~ 2013-04-14 21:58:00

      לעניין הפירוש - פעם אמר לי חבר (צייר נפלא!!!) שבכול פעם שהוא מביט על ציור שצייר, הוא מפרש אותו, אחרת...

      זה נכון ממש. על כך אמרו כבר שאנו נמצאים בעידן שנקרא 'מות המחבר' - הכוונה היא שבעצם לא חשוב מה היוצר חשב. טכסט הוא טכסט הוא טכסט והוא עומד לעצמו פתוח בפני אין ספור של פרשנויות.

        15/4/13 09:14:

      צטט: רזאל 2013-04-14 17:32:03

      ובעת ההיא נקרא ונדום, נפנים ונדע, כי ארץ ישראל נקנית בייסורים.

      איציק היקר. המשפט הזה לא יכול להשאיר אותי אדישה. בדיוק אתמול בשיחה שהייתה לנו בבית, שאלתי לראשונה בהרבה מאד כעס 'מי צריך את הפאתוס הזה ואת הדרמה הזאת? מי המציא את השטות הזאת? מדוע ארץ ומקום בטוח לבני אדם צריך לקנות ביסורים בשיכת דם ובאבוד חיי אדם? למה ? זאת המשוואה? רק כך משיגים מקום לגיטימי לחיות בו? ושאלתי זו תקיפה לא רק לגבי א"י אלא לגבי כל אדם וכל מקום בעולם, והיא נכונה לגבי כל רגע בהיסטוריה. לא מבינה למה אנשים צריכים לריב ולהרוג ולנצח כדי לזכות במשהו. יצר לב האדם רע מנעוריו, ובני האדם עדיין לא השלימו את תפקידים להיות מותר מן הבהמה. חיות למשל לא אוכלות את החיות בני מינן. בקיצור. אחרי הרבה שנים של חיים באווירה הירואית של בנים שמסרו נפשם על מזבח מדינתם, אני רוצה להוריד את הדגל לרבע התורן ולהגיד לכל הגברים בעולם שיניחו כבר את כלי זינם. עונת הציד תמה כבר לפני עידן ועידנים. בקיצור ובמילים אחרות, אינני בטוחה שצריך למות בשביל ארץ. מי יותר חשוב ארץ? או אדם? מי קיים בשביל מי? ארץ לאדם? או שמא להיפך? ואין קול ואין עונה ואני יודעת שריבון עולם, זה שכולם מפנים אליו תפילותיהם, דווקא עכשיו בדיוק שותק. וסליחה שהתנפלתי על תגובתך אבל אמירתך, שאני יודעת שלא אתה המצאת אותה 'ארץ ישראל נקנית ביסורים' - הובילה אותי לומר את הדברים האלה, בידיעה ובתקווה שגם אחרים יקראו זאת.

        15/4/13 09:05:

      צטט: debie30 2013-04-14 17:07:12

      ליצירה יש עוצמה אדירה, היצירה היא דרך של הנצחה ותהליך היצירה והצגתה הם עיבוד הזכרונות

      תודה לך דבורה.

        15/4/13 09:05:

      צטט: מליאלבז-אלמנדין 2013-04-14 16:16:55

      " ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו משהו מת בנו..." לא לשכוח לנצור באהבה את יקירנו... ולך על השיתוף חיבוק נפש אוהב.

      תודה מלי יקרה.

        15/4/13 09:04:

      צטט: כִּשְׁ-רוֹנִית 2013-04-14 16:08:51

      שאלת השאלות מהו זיכרון מהי שכחה כמה כוח יש לוירטואליה הזו שכלום בה לא נעלם לא מתכלה. יפה.

      הי רונית ותודה. זאת בדיוק הנקודה. כלום לא נעלם כאן, נשאר לנצח. זה כוחה של הוירטואליה. אתה רוצה זה שם, אתה לא רוצה זה שם ואתה יכול להתעלם. בקיצור זה שם. אין מנוס.

        15/4/13 09:02:

      צטט: mzukan 2013-04-14 15:10:12

      מאוד מרשים נורית בסימבוליות וגם בפרטי ,,ואני מעריך מאוד שהתגברת על מכשול החשיפה ,והאינטרפטציה שלך לכאב מקלה במשהו על כאבם של אחריםבידידות רבה אשר

      תודה אשר, שמחתי לגלות אותך גם כאן. אכן היצירה מאפשרת לדבר על הדברים אחרת וממקום אחר ואין ספק שזה מקל. אני מאד מקווה שאני מצליחה להוליך את המסר הזה ממני הפרטית אל האחרים - אל הכללי. תודה לך.

        15/4/13 08:56:

      צטט: ג.ע. 2 2013-04-14 07:09:57

      נורית יקרה, את יודעת, עכשיו, כשאני חושבת על עקדת יצחק ועל יום הזיכרון ועל המייצג הזה, בעצם אפשר לראות שהמייצג שלך הוא מעין מצבה לעבודה. כל בקבוק = מצבה - נושא עליו שם ותאריך יצירה ותהליך גריסה, ממש כמו תאריך לידה ותאריך פטירה שכתובים על כל קבר ומצבה. עכשיו מובן לי יותר עד כמה המיצג הזה מתחבר ליום הזיכרון. אני כמובן לא יודעת אם התכוונת לכך, אבל כך אני רואה את זה, זה הדמיון שמצאתי באופן הכי מיידי. וכמובן שהסיפור של עקדת יצחק מתחבר להקרבה שעושה כל הורה בישראל שבנו הולך לצבא - ההתחייבות הזאת של הקרבה למען המדינה, שמשולה בעיניי להסכמה של אברהם לעקוד את בנו תמורת הקשר עם אלוהים. רק שבסיפור עקדת יצחק הסוף בסופו של דבר הוא טוב, ואלוהים מראה לו שאין צורך שיקריב את בנו, שהוא רק מנסה להבין עד כמה הוא מחויב לו, ובסיפור שלך ושל עוד רבים וטובים הסיפור הסתיים באופן טראגי. הלוואי ויכולנו למצוא גם הפעם פתרון שלא יעלה לנו בדם. ייתכן ואנחנו צריכים להיות הרבה יותר יצירתיים ממה שאנחנו חושבים שאנחנו, וייתכן ולעולם לא נוכל להגיע לפשרות עם שכנינו. דבר נוסף שניתן לציין בחיבור בין המייצג שלך ליום הזיכרון - הוא ההמשכיות שלהם בצורה אחרת. לצערנו הרב הקרבת דם חיילנו היא שמאפשרת את המשך קיומה של המדינה- המשך אחר, בלי אותם חיילים שהפכו לחללים, אך בזכותם. גם זה קצת מזכיר לי במשהו את התהליך שעבודותייך עוברות ממצב אחד למצב אחר, שאת מסבירה תמיד כהמשכיות לאותה עבודה. ככה המדינה שלנו ממשיכה בדרכה ובתהליכיה את התהליכים שהנופלים לקחו בהם חלק. ביקרתי כמובן שוב גם בחדר הזיכרון כדי לחלוק לבעלך ז"ל את הכבוד המגיע לו, ושוב אני מודה לך על השיתוף.

      גימל יקירתי, בקריאה הראשונה את כל התגובות הנפלאות חשבתי שאולי הפעם לא אתייחס באופן אישי, ואתן למילים ולתגובות לעשות את שלהם. אבל משחזרתי וקראתי וראיתי שאנשים טרחו והשקיעו והתייחסו, חזרתי בי וחשבתי שמגיע לכל אחד התייחסות. כך אני חוזרת ומגיעה את הניתוח שלך, וכמו תמיד מתפעלת מהיכולת שלך להעמיק ולקרוא בשפה האמנותית ( שירה וציור). אין ספק שניכר שאת עוקבת ביסודיות אחר עבודתי ומבינה אותה לעומק בכל פעם יותר ויותר. תופעתי אם אספר לך שבימים אלה אני כותבת מאמר גדול מאד וחשוב לכתב עת חשוב שהנושא שלו יהיה הפעם 'זכרון' (זכרון בכל מובן אפשרי) והחלטתי לכתוב על המיצב הזה. מאחר וזהו מאמר אקדמי אני חוקרת אותו ומנתחת אותו באופן אקדמי (לא כפי שאני כותבת על הדברים כאן בבלוג שלי) ולמרבה הפלא, מצאתי שהמיצב הזה אכן עוסק בזכרון, גם על פני השטח וגם מתחת לפני השטח עם המון המון הקשרים. חלק מהדברים שאת העלית כאן וכותבת שם עלו גם במאמר שלי. קחי לך כמה טפיחות על השכם. ובכן ,נכון יש כאן כל מה שאת כתבת, הזכרון, הארכיבאות, ההנצחה, השימור השחזור, התחייה, וההתחדשות. ובקיצור עשית כאן עבודה טובה. והמון תודה לך. אני מעריכה ומוקירה ואפילו גם נהנית. בנוסף, אני רוצה לציין עוד משהו. כאשר פירסמתי את הציור מהתערוכה 'אמנים נגד אלימות' - כתבת לי שאת יודעת שאת ראית את הציור הזה כבר. ואני תהיתי וחשבתי לעצמי 'איפה'? כי לא זכרתי שפירסמתי אותו, אבל עכשיו אני נזכרת. הוא גם מופיע ב'חדר זכרון' כסוג של צעקה, ואולי גם בשיר שאת כתבת לי בהקשר של אש. אז שוב תודה לך גימל יקרה, היית ראוייה שאגיב לך, למרות השתיקה שגזרתי על עצמי ביחס לפוסט זה. ובכל זאת שיהיה לנו יום עצמאות שמח.

        15/4/13 01:44:
      נורית יקרה , אתמול הייתי בחדר הזיכרון שהכנת לזכרו של בעלך . בונדי ז"ל ואני רואה שאת מוסיפה עוד ועוד תכנים לזכרו . היצירה החדשה שלך מאד מיוחדת ומקורית . ובאמת שלא צריך הרבה לומר כי הכל מתערבב פה זכרונות ודמעות כפי שאמרת , יהי זכרו ברוך .
        14/4/13 21:58:
      לעניין הפירוש - פעם אמר לי חבר (צייר נפלא!!!) שבכול פעם שהוא מביט על ציור שצייר, הוא מפרש אותו, אחרת...
        14/4/13 18:43:

      תודה לכל אחד ואחד מכם. קראתי הכל, וחשבתי שכל מילה משלי תהיה מיותרת. הפעם השתיקה מדברת עוד יותר. תודה למגיבים היקרים, כל מילה שלכם חשובה ומערבבת את ים הדמעות עם ים הזכרונות - תערובת טובה.

        14/4/13 17:32:
      ובעת ההיא נקרא ונדום, נפנים ונדע, כי ארץ ישראל נקנית בייסורים.
        14/4/13 17:07:
      ליצירה יש עוצמה אדירה, היצירה היא דרך של הנצחה ותהליך היצירה והצגתה הם עיבוד הזכרונות
      " ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו משהו מת בנו..." לא לשכוח לנצור באהבה את יקירנו... ולך על השיתוף חיבוק נפש אוהב.
        14/4/13 16:09:
      והציור שלך מסמר שיער.
        14/4/13 16:08:
      שאלת השאלות מהו זיכרון מהי שכחה כמה כוח יש לוירטואליה הזו שכלום בה לא נעלם לא מתכלה. יפה.
        14/4/13 15:10:
      מאוד מרשים נורית בסימבוליות וגם בפרטי ,,ואני מעריך מאוד שהתגברת על מכשול החשיפה ,והאינטרפטציה שלך לכאב מקלה במשהו על כאבם של אחריםבידידות רבה אשר
        14/4/13 08:29:
      נורית יודעת להביע יפה כל כך את הדבר הקשה מכל, האובדן. אצלנו באתר אנ"י במדור "חברותא" שהתקיימה בביתי כ-10 שנים, וכעת עברה דירה, קראנו במקרא על עקדת יצחק ויוצרות ויוצרים התבקשו להביא מפרי יצירתם בנושא העקדה. נורית הביאה את העקדה בראיה העכשיות של קרבן הנופלים, דרך הציור והשיר. הקוראים מוזמנים להכנס ולראות את המקבץ באתר. http://www.ani.org.il/?CategoryID=421&ArticleID=1727&Page=1 תודה לנורית
        14/4/13 07:09:
      נורית יקרה, את יודעת, עכשיו, כשאני חושבת על עקדת יצחק ועל יום הזיכרון ועל המייצג הזה, בעצם אפשר לראות שהמייצג שלך הוא מעין מצבה לעבודה. כל בקבוק = מצבה - נושא עליו שם ותאריך יצירה ותהליך גריסה, ממש כמו תאריך לידה ותאריך פטירה שכתובים על כל קבר ומצבה. עכשיו מובן לי יותר עד כמה המיצג הזה מתחבר ליום הזיכרון. אני כמובן לא יודעת אם התכוונת לכך, אבל כך אני רואה את זה, זה הדמיון שמצאתי באופן הכי מיידי. וכמובן שהסיפור של עקדת יצחק מתחבר להקרבה שעושה כל הורה בישראל שבנו הולך לצבא - ההתחייבות הזאת של הקרבה למען המדינה, שמשולה בעיניי להסכמה של אברהם לעקוד את בנו תמורת הקשר עם אלוהים. רק שבסיפור עקדת יצחק הסוף בסופו של דבר הוא טוב, ואלוהים מראה לו שאין צורך שיקריב את בנו, שהוא רק מנסה להבין עד כמה הוא מחויב לו, ובסיפור שלך ושל עוד רבים וטובים הסיפור הסתיים באופן טראגי. הלוואי ויכולנו למצוא גם הפעם פתרון שלא יעלה לנו בדם. ייתכן ואנחנו צריכים להיות הרבה יותר יצירתיים ממה שאנחנו חושבים שאנחנו, וייתכן ולעולם לא נוכל להגיע לפשרות עם שכנינו. דבר נוסף שניתן לציין בחיבור בין המייצג שלך ליום הזיכרון - הוא ההמשכיות שלהם בצורה אחרת. לצערנו הרב הקרבת דם חיילנו היא שמאפשרת את המשך קיומה של המדינה- המשך אחר, בלי אותם חיילים שהפכו לחללים, אך בזכותם. גם זה קצת מזכיר לי במשהו את התהליך שעבודותייך עוברות ממצב אחד למצב אחר, שאת מסבירה תמיד כהמשכיות לאותה עבודה. ככה המדינה שלנו ממשיכה בדרכה ובתהליכיה את התהליכים שהנופלים לקחו בהם חלק. ביקרתי כמובן שוב גם בחדר הזיכרון כדי לחלוק לבעלך ז"ל את הכבוד המגיע לו, ושוב אני מודה לך על השיתוף.
        14/4/13 00:47:

      צטט: perach1 2013-04-14 00:23:31

      תודה על הפוסט והשיתוף ..

      תודה פרח, תודה שבאת.

        14/4/13 00:46:

      צטט: face 2013-04-14 00:30:17

      זיכרון חודר,

      אין. אין כמו השפה העברית. תודה פייס.

        14/4/13 00:30:

      זיכרון חודר,

        14/4/13 00:23:
      תודה על הפוסט והשיתוף ..
        14/4/13 00:19:

      צטט: זונת הדואר 2013-04-14 00:15:59

      אין זיכרונות שנעלמים. עובדה. מכל מה שגרסת יצאת חדש והחדש ממשיך להיות ולהיות בחדשים. ומי שהלך לא נעלם לעולם.

      נכון . בדיוק. תודה.

        14/4/13 00:15:
      אין זיכרונות שנעלמים. עובדה. מכל מה שגרסת יצאת חדש והחדש ממשיך להיות ולהיות בחדשים. ומי שהלך לא נעלם לעולם.

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין