0
הפעם אני רוצה לספר סיפור אישי.... ב- 1998 התגייסתי לצבא ושם הכרתי חברה שמה שוש רייס
עשינו קורס ביחד ושירתנו באותו בסיס ישנו חדר ליד חדר שוש מקסימה, לומדת ג'ודו לא מפחדת מאף אחד... שמה את כולם בכיס הקטן..
יום אחד הייתה לי משמרת ושוש באה לבקר אותי ישבה צחקנו דיברנו
ואין לי מושג איך הגענו לדון בנושא מוות... רק אני זוכרת משפט אחד שאמרה... "אני לא מפחדת למות".
4 חודשים אחרי השיחרור הייתי בלימודי אמנות בטבעון וקמתי בבוקר כרגיל הדלקתי את הרדיו וחשכו אוזניי פיגוע בחדרה
באותו רגע אל תשאלו אותי למה הרגשתי לא טוב בכלל ישר עלה לי לראש בטח היו שם חיילים... זוכרת משהו עם חיילים שחשבתי
טוב התחלתי את היום הלימודים חזרתי בערב למעונות וקיבלתי טלפון- אימא על הקו
מה שלומך מה קורה תגידי את מכירה את שוש רייס כן....?
ואז נפלה הבשורה דרך לא דרך כל מי שהיה עם שוש ריס בצבא ובכלל בחייה קיבל את הבשורה המרה ששוש פשוט טיילה עם חברה להנאתה בחדרה
והפיגוע גדע את חייה... בת 20-21 זהו! נגמר...
מרוב הלם אני מודה שלא יכולתי לזוז לא יכולתי ללכת לא יכולתי להגיע להלוויה זה היה גדול עליי
וכל שנה ביום הזיכרון אני אומרת סליחה סליחה לשוש - למה דיברנו על מוות? למה לא יכולתי להזיז את עצמי להלוויה? ובכל שנה אני מדליקה בשבילך נר נר נשמה
יהיה זכרה ברוך... שלא נדע עוד מוות במדינה הזו מוות מיותר שנובע מאמונה עיוורת ומאגו...
שלומית |