ליום הזיכרון אני חוזר לפוסט שכתבתי לפני שנה/שנתים.

ראשון נפל אמנון. יליד אשדות יעקב בנם של עדה ודוד אח אימי, נולד עשרים יום אחרי. אח תאום לתמי תבדל לחיים ארוכים, ושניהם אחים צעירים לגדעון ז"ל.

אמנון נפל בפריצה לעזה כשהוא מפקד צעיר על פלוגת שריון.

אני זוכר שלקראת שחרורינו בקשו מאיתנו (אני הייתי בסדנת שריון) לחתום קבע ולנסוע לגרמניה לקבל את ה"פטונים" הראשונים. בסדנה חתמו כמה מהחבר'ה ובפלוגות שמסביבינו חתמו חיילים ונסעו, ביניהם היה אמנון.

בחיים האזרחיים היינו נפגשים בחוג המשפחה המורחבת שאנחנו שכבת בני הדודים דור שלישי לסבתא שרה היינו מלוכדים וחוגגים יחד את החגים ושמחות משפחתיות. (גם היום). כולנו, מאיר, ורותי, גדעון, תמר, ואמנון, אחי הגדול יגאל, ואחי הצעיר ישי, אריה, בועז, וחגי, יעל ונילי, דור שלישי בגילים שלא רחוקים זה מזה, יחד בחוויות המשפחה המורחבת שבאה לעולם מבניה של סבתא שרה שראתה את השואה 17 שנים לפני, והחליטה לעלות לארץ ולבנותה.

בשעות שאמנון נלחם, אני והזחל"ם הטכני שהייתי צמוד אליו אמורים היה לנסוע בעקבות טנקי הפריצה, עדיין לא הוחלט לאיזה כוון לעזה או סיני. שכבנו מחופרים בחממות פרחים של קבוץ בגבול הרצועה. אמנון נפגע בראשו חשוף בצריח כמפקד פלוגת הפריצה, הוא נהרג במקום.

באחד מימי הזיכרון בבית הקברות הצבאי בקרית שאול מטרים בודדים מקברה של סבתא שרה נמצא קברו של אמנון ושם כתבתי:  

 http://cafe.themarker.com/post/2162101/?last_method=edit