יש לי כל כך הרבה מה לכתוב עד שאינני יודע מהיכן להתחיל.

זה קורה. כי כשהכל רוצה לצאת יחד בבום גדול דרך פתח צר, דבר לא יוצא.

מי יודע...אולי האילמים הם אותם אלו שרוצים לומר הכל בבת אחת עד שמוחם מופצץ וכבר לא יכול לתת אפילו פקודה אחת לאיברי הדיבור לדבר. עומס הפקודות על המח , לומר הכל כאן ומייד, משתק אותו, הוא קורס, והמערכת העיצבית לא מקבלת את הוראות הפעלת השרירים למיתרי הקול החיך הלשון והפה.כך, במין צחוק הגורל, דווקא אלו שרוצים לומר הכל, בסוף לא אומרים דבר. התביעה התקיפה וחסרת הסבלנות היא פרץ אדיר שעוצר את עצמו מעצם מהותו.

האיטיות הברוכה,

הרוגע,

האגם הנח ושוקט על שמריו,

סלסולי עשן המריחואנה בשעות ערביים פה ושם,

מוסיקת אוירה ואולי צלילי סיטאר, 

טל מלטף על נפש סוערה.

"הניחי לו" אומר הטל לנפש.

לו יכולתי לדמיין את מילות האהבה, לא היו לי אלא צלילים.

וכשתחדלנה מילות האהבה , כשיהפכו לצל מגוחך,

אפילו הצלילים ייעלמו.

אז תפרח הנפש לבקש את רוחה בקול דממה דקה,

אז אקרא לה "נשמה".

ואני כאן מקשקש לכם, חושב שמבין מה שאני אומר.

יודע שאיני אלא כעיור מגשש עם כלבי מילים רחרחנים

היכן אני ודממתי , והיכן היא זריחתי.