המונח "חול" הוא ההיפוך מהמושג "קודש", ולכן יש כל כך מעט מושגים מקודשים בחברה החילונית. אחד הערכים שהצליחו להשתחל ללקסיקון הקדושה החילוני המצומצם הוא ערך "החיים". לכן מאוד מעניין שהמועדים החילוניים הקרובים ביותר להיקרא "יום קודש" הם ימי הזיכרון: יום הזיכרון לשואה, ויום הזיכרון לחללי צה"ל. ואולי זה בעצם טבעי – התחושה היא במיוחד בהקשר של חללי צה"ל שיש קשר בין מותם לבין חיינו – או כפי שמנוסח ביזכור החילוני – ב"מותם ציוו לנו את החיים". בשל "החיים לפתח הר הגעש" (או בסביבה עוינת), מיטב צעירנו צריכים להתגייס ולאפשר את קיומנו לפעמים במחיר חייהם הם. אין ספק שהם ראויים למלוא ההוקרה, וכמובן גם משפחותיהם שנושאות את כאב השכול למשך המשך חייהם.

אבל... ומבלי להוריד גרם בעצם החשיבות בהוקרת החללים, יכול להיות שבמנהג הזה מתערבב גם משהו נוסף. הרי יש לנו צורך קיומי בצעירים חדורי מוטיבציה שיאיישו את זרועות צה"ל. האם האופן שבו אנו בוחרים לזכור את החללים מהווה גם כלי לעידוד המוטיבציה של בני הנוער? חיבור שכזה יכול להיווצר גם אם אף אחד לא מתכוון אליו, שכן "יפי הבלורית והתואר" מהווים מן הסתם מודל לחיקוי.

הפרדוקס אינו טמון בעצם ההוקרה שאנו רוחשים לחללים, אלא באופי שלה. בשל הנסיבות מי שאחראי יותר מכל על איפיון הזיכרון הוא צבא הגנה לישראל. לכן יום הזיכרון גדוש בסממנים צבאיים וברוב בתי הקברות הוא נערך על פי הדגם של מיפקד צבאי (עמוד דום, עמוד נוח...). לסממנים אלו נוסף סממן שמהווה את המיקוד הציבורי בזיכרון החיילים – הגבורה. יותר מכל תכונה אחרת החברה הישראלית בוחרת להתמקד בגבורתו של החלל.

למי שהמנהג הזה לא מעורר סימני שאלה, שווה להסתכל על האופן שמושג "שהיד" (להבדיל) מחריד אותנו. (מבלי להידרש לסוגיית הטרור) עצם הרעיון שהחלל הוא מודל לחיקוי, ושהשלטונות מעודדים את הצעירים להיות שהידים עתידיים נראה כליקוי מאורות. האם יכול להיות שההתמקדות שלנו במיתוסי גבורה, ואפיונם של החללים כגיבורים מושכת לכיוון דומה? האם יכול להיות שיש מי שבאופן לא מודע (ואולי אפילו כן מודע) משתמש בחללים, כחליל למשיכת הצעירים לקרב?

שווה להיזכר בדמיון הסמנטי בין "גבורה" ל"גבר". הרי החיילים בצבאנו הם נערים. האם הגבורה הצה"לית היא טקס החניכה שבו הנער הופך לגבר?

במאמר מוסגר אוסיף שלדעתי המיקוד בגבורה איננו רק אמצעי עידוד להמרצת הנוער לחוש אלי קרב, אלא גם פריזמה, או משקפיים שעל פיהם אנו בוחנים את המציאות, ובמיוחד את הסכסוך שלנו עם שכנינו.

באופן אישי אני מאמין שקיום צבא ישראלי הוא צורך קיומי, ושהמוטיבציה של בני הנוער לשרת הוא מרכיב חשוב באותו צורך קיומי. אפס נראה שנבחרינו צריכים להיות מספיק רגישים ולמצוא כלים אחרים להפיץ את אותה משנה מאשר להשתמש בחללים. שווה להיזכר במילים המסורתיות "תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים", כדי להבין שגיוס החללים למטרות צבאיות, שחלקן מובילות להרג ולמוות, הוא לא רעיון כל כך מוצלח.