צטט: arikr7 2013-04-19 22:03:25

ביום הזיכרון האחרון הרגשתי שבעצם כל טקסי יום הזיכרון הם טקסים גבריים, מסורתיים, שמרניים ואפילו דתיים בחלקם. אבל רוב השכול בעצם נישא בידי נשים, בנות זוג לשעבר, אלמנות ואמהות.

איפה החלק שלהן ביום הזכרון? הייתי מצפה ליום זיכרון יותר נשי בעצם. אך בחברה הפטריארכלית, מילטנטית שלנו זה כנראה לא יקרה בשנים הקרובות. - אריק, מעניין מה שאתה כותב, וזו מחשבה יפה, אם כי בעיני זה לא מדויק, כי השכול הוא גם של הילדים/ות שאיבדו אבות, של האחים/יות השכולים ושל יתר קרובי המשפחה והחברים. השכול אינו פוסח על אף מגדר :(

ובלי קשר לאמור לעיל גם סמיכות יום הזיכרון לשואה ליום הזכרון לחללי צה"ל, תמוהה בעיני. מה גם שהניסיון להדגיש ביום השואה את הגבורה שהיא פרט שולי וקטן אך מתאים לאתוס הציוני או יותר נכון התאים בימי קום המדינה, כבר לא מתאים היום. ואם אינני טועה היום זכרון נקבע ליום פרוץ המרד בגטו ורשה. מרד שהיה שולי, לא משמעותי וקטן. הגבורה האמיתית של ניצולי השואה היתה המאבק היומיומי האישי, הגבורה האישית, ולא ההתאבדות חסרת הסיכוי בקרב נשק חם מול הגרמנים. 1) הבחירה המגמתית לשבץ את יום השואה בסמיכות ליום הזיכרון גם היא סמלית , כלומר לא קיים סדר כרונולוגי בין המאורעות, כי אם קביעה מלאכותית בין התאריכים, בדיוק באותו אופן ולפי אותו הגיון מתוכנן ומכוון שכתבתי לך בתגובתי הקודמת, וזו לחלוטין אסטרטגיה מדינית-לאומית.  2) בקשר ליום השואה, אני מסכימה עם מה שכתבת, ורוצה להוסיף שלטעמי היתה גבורה ומרד אולם היתה גם תבוסה וכניעה.. מן הסתם הדבר תלוי באישיות/אופי של כל אדם, זה מאד אישי. ואגב כך, בהקשר הזה מעוניינת לציין שאני סבורה שאין לנו זכות לשפוט את ההתנהגות שבה בחר אדם כזה או אחר שחווה את השואה על בשרו, כי אנחנו לא באמת מסוגלים להבין איך זה הרגיש בזמן אמת, ואין לנו מושג קלוש אם היינו נוהגים בעצמנו בגבורה או בתבוסה אילו היינו שם במקומם. 

צטט: קול קוראת 2013-04-15 15:18:14

צטט: arikr7 2013-04-14 23:02:22

לכל אחד יש את יום הזכרון שלו. לי קשה עם המעבר דווקא מיום הזכרון לערב יום העצמאות. משהו בחדות הזאת משאיר אותי בלי אוויר ובתחושה של חוסר.

הי אריק, נעים לראותך אצלי כאן בבלוג לראשונה, ברוך הבא :)

זה ממש לא מקרי, כלומר מכוון וזו בחירה לאומית-מדינית אסטרטגית מתוכננת ומלאכותית לקשור בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות, כי הרי אין קשר היסטורי מבחינת התאריכים במקור.

הסימליות נועדה להצביע על המחיר שמשלמת המדינה על קיומה והקמתה.

 

ביום הזיכרון האחרון הרגשתי שבעצם כל טקסי יום הזיכרון הם טקסים גבריים, מסורתיים, שמרניים ואפילו דתיים בחלקם. אבל רוב השכול בעצם נישא בידי נשים, בנות זוג לשעבר, אלמנות ואמהות.

איפה החלק שלהן ביום הזכרון? הייתי מצפה ליום זיכרון יותר נשי בעצם. אך בחברה הפטריארכלית, מילטנטית שלנו זה כנראה לא יקרה בשנים הקרובות.

ובלי קשר לאמור לעיל גם סמיכות יום הזיכרון לשואה ליום הזכרון לחללי צה"ל, תמוהה בעיני. מה גם שהניסיון להדגיש ביום השואה את הגבורה שהיא פרט שולי וקטן אך מתאים לאתוס הציוני או יותר נכון התאים בימי קום המדינה, כבר לא מתאים היום. ואם אינני טועה היום זכרון נקבע ליום פרוץ המרד בגטו ורשה. מרד שהיה שולי, לא משמעותי וקטן. הגבורה האמיתית של ניצולי השואה היתה המאבק היומיומי האישי, הגבורה האישית, ולא ההתאבדות חסרת הסיכוי בקרב נשק חם מול הגרמנים.

צטט: אילן שריף 2013-04-16 12:11:21

וואו. תיאור מדהים ועוצמתי. יש לי כל כך הרבה להגיד על זה כמי שקשור לנושאים שונים של מוות ובעיקר למשפחות של אנשים שנהרגו או התאבדו. אבל אני חושב שאתן לזה לחלחל פנימה ורק אגיד שהכי חזק בשבילי כשקראתי היתה המשיכה למוות והמשיכה לחיים. הכל בעוצמות.

תודה רבה,  אילן האמת שאני קצת מאוכזבת שלא כתבת את כל מה שהיה לך להגיד בהקשר הזה, ואני מאד אשמח אם בא לך לפרט למה התכוונת ואיזה מחשבות אסוציאטיביות עלו לך בעקבות הקריאה. השיתוף הזה יכול לעורר שיח או סתם לפתח כיוונים נוספים והיבטים הקשורים במוות מזויות שונות, וזה מבורך :)

צטט: לכלילדמגיע 2013-04-16 00:05:08

עד הקצה... על פי תהום. ואז, במחשבה בהירה לקחת אחריות ועצרת את הטירוף. מדהימה!

תודה, פנינה :) במקרה הזה אני שמחה שזה נגמר ככה, אבל לפעמים אני חושבת שזה בעוכריי, האופי הזה שלי והאחריות ומה שאת מכנה "מחשבה בהירה", כי יש משפט ידוע שאומר :  don't do the write thing - do the wrong thing וככל שאני מתבגרת אני מבינה שלעיתים כדאי לפעול דווקא לפי הפילוסופיה הזו של לעשות את ההיפך מהדבר הנכון, כלומר יש מקרים שכדאי לבחור בדבר השגוי, וזאת על מנת לחיות באמת  :)

צטט: ההלך 2013-04-15 16:13:22

אם יש משהו שהוא קונטרסט לעיסוק ההוא במוות, העיסוק של תחילת גיל ההתבגרות, זה החיוניות שבה את זוכרת את החוויה ואת כל מה שהכילה. יש משהו בגיל ההתבגרות שמבקש לחוש כל דבר עד הקצה שלו. כשמתבגרים מבינים שלא מוכרחים למדוד איך כל דבר מרגיש.

לגמרי, מיכל.  זו היתה חוויה חזקה עוצמתית ומורבידית הארד קור..

יחד עם זאת, זה כמו שאת כותבת, ואני חייבת להסכים איתך ולהודות שמה שעבר עלינו אז והרגיש כמו "סוף העולם" היה (או הסתבר כ-)  "משחק ילדים" לעומת מה שנאלצנו לעבור יותר מאוחר עם היציאה "לחיים האמיתיים", כי אז באמת הבנו את המשמעות של בעיות ובחירות ולקיחת החלטות אחרי הצבא של מה שאנחנו רוצים להיות ולהפוך כאדם בוגר שמתחיל את החיים, ולהתמודד עם העולם הקר והאכזר שבחוץ בכוחות עצמנו. וגם דיברנו בדיוק על העניין הזה בינינו בפעם האחרונה שראיתי אותה, כפי שכבר כתבתי בתגובתי ל-face.

צטט: face 2013-04-15 11:42:57

ונשארתן חברות עד היום?  - לא :)  אבל זו שאלה מעולה ואני שמחה שאת מתעניינת. באותו רגע כשהבטחנו זו לזו שזה לעולמים התכוונו לזה, כי עברנו יחד חויה משמעותית יוצאת דופן ומטלטלת, מאד פרטית, אז מן הסתם זה קירב בינינו מאד. אבל את יודעת איך זה, הכל זמני ודינמי בחיים האלה והיו צירופי נסיבות שהובילו בהדרגה להתרחקות טבעית, לא רבנו או משהו דרמטי, זה קרה מעצמו. בכיתה ט' עברתי לתיכון בליך ברמת חן והיא עברה לתיכון עירוני ה' בתל אביב, ובכיתה י' עברתי עם משפחתי לדירה אחרת מרוחקת משכונת ילדותי וכבר לא היינו שכנות יותר, אז גם זה השפיע. בהתחלה שמרנו על קשר טלפוני וגם היינו נפגשות לעיתים קרובות, אבל מצד שני לכל אחת מאיתנו היו חברות חדשות וניהלנו חיים שלמים בנפרד..  זה קרה לאט לאט, המשכנו להיות בקשר אבל הרבה פחות. היא שירתה בלהקת חיל אויר בצבא ויותר מאוחר היא הפכה לבת הזוג של איזה מוסיקאי חתיך שהרבה בנות היו מאוהבות בו (כולל אני..), וכשהתבגרנו היא נסעה עם הלהקה שלו לחיות במנהטן להמון שנים, למדה לנגן, שרה.. הפעם האחרונה שראיתי אותה היתה בהופעה של בן הזוג שלה, והזכרתי לה באותה פעם את אפיזודת ההתאבדות שהיתה לנו מפעם, וצחקנו על זה ממרחק השנים, על איך שעכשיו זו ההישרדות האמיתית, והבעיות של אז מתגמדות למול קשיי פרנסה והגשמה עצמית ומאבק יומיומי לחיות בחיים הבוגרים שלנו, ואיך היינו תמימות אז לחשוב שהכל רע כי בעצם יחסית להיום היה דבש. פרופורציות, את יודעת. הקשר לא עמד במבחן הזמן כי שתינו השתנינו ופנינו לדרכים שונות בחיים ולקחנו בחירות אחרות, פשוט התרחקנו פיזית וזה דעך מעצמו. ואת יודעת, לפני יומיים כשכתבתי את הטקסט הזה, הסתקרנתי מה איתה ובדקתי בגוגל.. ככה גיליתי שהיא ביימה לא מזמן קליפ מוסיקה של אחת הזמרות שהיא חברה שלה, ושהיא בין השאר מורה מוסמכת לפילאטיס.. ( - יש לה גם רקע בריקוד בלט - היא רקדה המון שנים.)  כלומר ככה נודע לי שהיא חזרה מחו"ל וחיה כיום בארץ :)

אגב, אם מוות עדיין מעניין, יש סדרה עכשיו ב-יס שמסתובבת סביב מוות the following שווה בהחלט... - תודה על ההמלצה, אין לי יס, אבל להורים שלי יש, אז אני אבדוק את העניין :) המוות תמיד ישאר בעבורי נושא מרתק לפלרטט איתו, כי הוא משהו לא נודע ומיסתורין מאז מעולם משך אותי :) ואת יודעת, היו לי הרבה שיחות לאורך השנים עם אנשים שונים - גברים ונשים גם יחד, במגוון גילאים, צעירים, מבוגרים, ילדים, בני נוער וכדומה, בשלל מקצועות, ונודע לי שבאופן כזה או אחר כמעט כל אדם הרהר במהלך חייו במוות ושקל התאבדות ברגעי שפל, זה מאד אנושי. ואצל בני נוער נטייה אובדנית היא הרבה יותר נפוצה ממה שרוב האנשים מודעים אליה, כי זו תקופה איומה לחוות אותה, וסף הרגישות גבוה במיוחד. תודה לאל שזה מאחורינו, השנים ההן :)

צטט: zarnola 2013-04-15 06:53:02

בחיים יש עליות ומורדות ומה שנראה כניצחון הופך לפעמים לכישלון, אך לא צריך לוותר כי בסיבוב הבא עם הרבה רצון טוב מנצחים ואת הוכחת את הדבר היקר ביותר- חברות.

אלון, תודה על הפידבק וברוך בבואך לבלוג :)

צטט: בני יעקבי 2013-04-15 01:42:32

היה ממש מרתק. המסקנה שלי היא שבככר רבין יכול להיות גם "סוף טוב". לפעמים.

תודה, בני :)

צטט: arikr7 2013-04-14 23:02:22

לכל אחד יש את יום הזכרון שלו. לי קשה עם המעבר דווקא מיום הזכרון לערב יום העצמאות. משהו בחדות הזאת משאיר אותי בלי אוויר ובתחושה של חוסר.

הי אריק, נעים לראותך אצלי כאן בבלוג לראשונה, ברוך הבא :)

זה ממש לא מקרי, כלומר מכוון וזו בחירה לאומית-מדינית אסטרטגית מתוכננת ומלאכותית לקשור בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות, כי הרי אין קשר היסטורי מבחינת התאריכים במקור.

הסימליות נועדה להצביע על המחיר שמשלמת המדינה על קיומה והקמתה.

צטט: יבגניה בוזגלו 2013-04-14 22:04:21

וואו!

תודה הגר, ידעתי שתביני

ונשארתן חברות עד היום?

אגב, אם מוות עדיין מעניין, יש סדרה עכשיו ב-יס שמסתובבת סביב מוות the following שווה בהחלט...