בסימן מוות I יום זיכרון בלתי נשכח
תוצאות יום בחינות מפרך בחטיבת הביניים הובילו אותי לחוג העשרה למצויינות שהתקיים פעמיים בשבוע אחה"צ, אליו התקבלו מעטים, והיא ביניהם. נלי (השם בדוי מן הסתם) ואני הרגשנו שאנחנו שם במקרה או בטעות, אאוטסיידריות באיזה אופן, בייחוד לעומת הגאונים שם, ברובם המכריע בנים, ועל רקע התחושה הסובייקטיבית של רגשי הנחיתות המשותפים שלנו למול המבריקים ההם - לאט לאט נרקמה בינינו חברות אמיצה, מתוך מה שצמח עקב שותפות גורל של חוסר הביטחון שלנו בעצמנו. בתחילת השבוע זה היה שיעור עברית עם דגש על שיכלול מיומנויות בשפה, הבעה ולשון ובסוף השבוע חידות הגיון ופתרון בעיות מתמטיות בדרכים לא שגרתיות, סוג של פיתוח חשיבה מחוץ לקופסה. הבנים הצטיינו בסוף השבוע ואנחנו בתחילתו.
נהגתי לבוא אל נלי להכין יחדיו את המטלות לקראת החוג, שוברות את הראש בתרגילים המאתגרים, ואגב כך משוחחות הרבה, ומה שהיה מוזר הוא שעיקר שיחותינו נסובו על הפנטזיה המורבידית המשותפת שלנו על מוות. תהרגו אותי, אבל באמת שאני אפילו לא זוכרת למה בדיוק באותה תקופה היינו אומללות ורצינו למות, כל אחת מסיבותיה שלה, אני רק זוכרת איך תמיד זה היה מגיע לזה בסוף והיינו מוצאות את עצמנו מדברות על המוות באובססיביות ומתכננות בהתלהבות איך נתאבד ביחד. תאמינו לי שאני לא יודעת מה לעזזל היה לנו רע בגיל 12-13 שסבלנו, באמת שאין לי מושג מה היה נורא כל כך - אבל עובדה. היה רע לתפארת. היום אני יודעת שבגיל ההתבגרות מרגישים בעוצמה פי מיליון יותר חזקה והכל נראה טרגי וסוף העולם ונורא יותר ממה שהוא באמת , אין ממש פרופורציות לשום דבר, וההקלה היחידה האפשרית הנראית באופק היא פשוט ולגמור עניין ולעשות לזה סוף, אז אני לא שופטת את עצמי.
מהון להון, החלטנו לכרות ברית שאם מישהי מרגישה בודדה ועומדת להתאבד היא לעולם לא עושה זאת לבדה אלא מיד מתקשרת לשנייה וקוראת לה כדי שנבצע את העניין יחד. פסיכי, נכון ? אבל כך היה. לאמא שלה היו כאבי גב והיא נטלה משככי כאבים לתקופה ממושכת, ונלי שיתפה אותי שהיא גונבת מהחפיסות שלה כל פעם קצת ואוספת בשבילנו.
בערב יום הזיכרון היא מתקשרת אלי אחרי שחזרנו מבית הספר ואומרת לי - חן, יש לי מספיק, בואי . היום זה היום. השבעתי אותה שתחכה לי ושלא תתחיל בלעדיי, כי ככה הבטחנו זו לזו וזה ההסכם. והיא אמרה לי – אני מחכה לך, אבל בואי מהר, אני לא רוצה להתחרט. חציתי את הגינה בריצה (היא גרה יחסית קרוב אלי, חמש דקות ממני), וכל הדרך רק התפללתי שלא יהיה מאוחר מדי, וידעתי בבירור שאני לא רוצה למות, לא באמת. נדרתי בלב שאני מפסיקה עם השטויות האלה מיד כאן ועכשיו ונוטשת את רעיון ההתאבדות, ושכעת אני חייבת לשמור עליה מכל הטירוף הזה שאחז בשתינו. הגעתי כולי מתנשפת ורועדת מפחד שמא היא נקטה בצעדים בלתי הפיכים חלילה, כי ראיתי מבחוץ שכל התריסים אצלה מוגפים, וזו היתה שעת צהריים ואור השמש היה בשיאו.
כשנכנסתי ראיתי אותה יושבת על הספה בסלון בחושך, לאורו של נר יחיד ודק של שבת (אלה ששמים בתוך פמוטים) שהאיר את עיניה הכבויות והנפוחות מבכי. הכדורים היו פזורים ומוכנים על השולחן, לצידם קנקן זכוכית מלא במים ושתי כוסות ריקות קטנות. המעבר הניגודי הזה היה מפחיד, בעיקר כי נכנסתי מאור יום מלא שבחוץ אל הקונטרס הזה של חושך מוחלט ותריסים מוגפים. ניסיתי להרוויח זמן כדי לחשוב מה לעשות, אז הערתי לה בפיזור נפש שבד"כ מדליקים שני נרות שבת והיא הדליקה רק אחד, תקוע בתוך פמוט בודד. נדמה היה לי שהיא לא שמעה את דבריי או שסתם התעלמה כי הרימה אלי עיניים כואבות, ואמרה בחדות ישירה כמו היתה משדלת אותי בלחש, חן, הגיע רגע האמת. תיכף הכל יגמר וייפתר, וחייכה לעברי חיוך קטן בהתרסה.
התקרבתי אליה והתיישבתי לצידה על הספה , הדמעות החלו לזלוג מעיני, ותוך כדי אמרתי לה שאין לי אומץ ושאני רוצה לחיות ומה כ"כ רע לנו בעצם, כל החיים לפנינו והכל ישתנה, אני מאמינה שבסוף יהיה טוב. והיא היתה מיואשת וצרחה עלי - אז לכי מפה, תסתלקי, תעופי מכאן פחדנית, ידעתי שלא תהיי מסוגלת. אני הולכת על זה עד הסוף איתך או בלעדייך. ועניתי לה, נלי, אבא שלך אוהב אותך, הוא יהיה שבור. (תמיד קינאתי ביחסים הקרובים ביניהם.) והיא השיבה, אבא שלי בכלל תמיד חלם על בן בכור שיוכל לשחק איתו כדורגל והוא התאכזב שנולדה לו בת בכורה (אבא שלה היה מאמן כדורגל במקצועו). והשבתי לה, נלי, בואי נדחה את זה ונחשוב על זה בהיגיון, לא כשאת נסערת ככה. זה לא מתאים להתאבד היום, בערב יום הזיכרון. והיא ענתה במרירות, אין יום מתאים למוות. וחשבתי בליבי שאולי בכלל היא תכננה את זה מלכתחילה בכוונה ושאולי מה שהיא חשבה ולא אמרה בקול רם היה שאין יום מתאים יותר למות בו מאשר דווקא היום, בערב יום הזיכרון.
ואז קמתי והתחלתי לפתוח את התריסים שלב שלב, את כולם, עד שכל הבית היה מואר, וכיביתי את הנר, אספתי מהשולחן את הכדורים אל כפות ידיי, וכל אותה העת היא לא זזה, רק עקבה אחר מעשיי במבטה וסיננה בארס : את הבטחת. היתה לנו ברית ואת הפרת אותה. כן, נכון, את צודקת. התרתי את הברית, אישרתי תוך כדי שאני צועדת לכיוון המטבח (עם הכדורים בידי) להכין לנו תה.
איכשהו עברנו את המשך היום הנוראי הזה יחד, בוכות ים של דמעות. אחה"צ האזנו לשירי מוות עצובים של יום הזיכרון שמנוגנים בקביעות ברדיו, ובערב הלכנו לטקס המסורתי בכיכר רבין, בתקופה ההיא עדיין לא נרצח שם אף אחד, בטח שלא ראש ממשלה, וקראו לה כיכר מלכי ישראל.
במהלך הטקס ייבבנו על החללים וקצת על עצמנו, דמעות מעורבבות כאלה, של כאב לאומי ואישי, ובשלב כלשהו נלי אמרה באפיסת כוחות שזה היה יום קשה, והיא לא מסוגלת לעמוד יותר על הרגליים, אז התיישבתי על הארץ ברגליים משוכלות ומשכתי אותה אחרי למטה והיא נעתרה לי ונשכבה פרקדן כשהיא מניחה את ראשה על אחת מירכיי. ולא דיברנו כמעט, רק ליטפתי לה את הראש מידי פעם, פנינו נשואות לבמה ואל האנשים מסביב לסירוגין, ובסוף אמרתי לה - נבוא לפה גם מחר, להופעות ולזיקוקים של יום העצמאות. והיא עצמה את שמורות עיניה והשיבה לי - חן, אנחנו נהיה חברות כל החיים, לתמיד. ועניתי לה - ברור, נלי, לעולמי עד. לנצח.
|
